פרשנות: איש אינו מרים את גופות המתים ברחובות אקוודור

איטליה היא אחת משבע הדמוקרטיות התעשייתיות המובילות בעולם. התמ"ג שלה גדול משני טריליון (2,000 מיליארד) דולר בשנה. היא הייתה חלוצת הקורונה במערב. רק אתמול דחקה אותה ארה"ב למקום השני במספר מתיה. פגיעת המגפה באיטליה אנושה.

שני מתורגמנים, המתגוררים בנאפולי, קוננו בשבוע שעבר ב׳ניו יורק טיימס׳ על מר גורלו של מגזר כלכלי וחברתי שלם: עובדים עצמאים, עונתיים ולא-פורמליים, זאת אומרת מי שאינם יכולים להסתמך על סיוע ממשלתי. "לא ברור עד מתי הם יוכלו להשתייר". באזור מגוריהם, קמפאניה (שנאפולי היא בירתה), 41% עלולים לצנוח אל מתחת לקו העוני.

אמנם דרום איטליה ענייה יותר מן הצפון גם בימים כתיקונם. אבל 41% מתחת לקו העוני בארץ המדורגת במקום השישי בין הדמוקרטיות העשירות? ואם באיטליה, היש ספק מה עומדים להיות ממדי האסון בארצות העניות?

"בבקשה, התפלל למעננו"

אני עומד בקשר עם משפחה הודית אחת, שאני מכיר מזמן שחייתי בהודו. הגבר הוא באמצע שנות ה-50 שלו. בדרך כלל הוא עובד כנהג בשירות זרים, מסורת שהתחיל אביו לפניו. אשתו מבשלת ומנקה בבתי זרים. שניהם מתחלקים בדירה זעירה בדלהי עם שני בניהם וכלותיהם, ועם נכדה אחת בת שנתיים.

זה שבועיים שאין הם יכולים לצאת מן הדירה, אלא לחנות מזון סמוכה. אתמול כתב לי הבעל בווטסאפ, באנגלית רצוצה: "הכסף נגמר. לא יכולים לנהל את ההוצאות. בבקשה, התפלל למעננו".

נזכרתי באחת משיחותינו הראשונות, לפני שבע שנים. הוא אמר לי אז, במידה של גאווה, שהוא שייך למעמד הבינוני. הוא ואשתו השתכרו בערך 400 דולר בחודש. בינוניותו של המעמד הייתה מוטלת בספק כבר אז. עכשיו, כאשר בני הזוג וילדיהם הבוגרים כלואים בדירה, ואינם משתכרים, חייהם תלויים להם מנגד. אין כאן כל הפרזה.

ביום שבת הודיעו לפחות שלוש מדינות של הודו (יש בה 28, פלוס שבע "טריטוריות"), כי בדעתן להאריך את העוצר בשבועיים. ההערכה אתמול הייתה שהממשלה המרכזית תלך בעקבותיהן. לפני שבועיים, כאשר התחיל העוצר, הממשלה בדלהי הכריזה חד משמעית שלא תהיה הארכה. אבל ההכרזה הייתה לא יותר ממשאלת-לב.

הודו לא הייתה מוכנה למגפה. אבל קשה לפקוד עליה עוון, אלא באותו המובן שאפשר לפקוד אותו על כל ממשלות העולם.

 6 מיליארד ו-2.3 טריליון

הודו רוצה ללוות שישה מיליארד דולר כדי לטפל בתוצאות המיידיות של המשבר; שישה מיליארד כדי לטפל ב-1.3 מיליארד בני אדם. ארה"ב, עם רבע האוכלוסייה הזו, כבר הקצתה 2.3 טריליון דולר; ויום אחר יום מופרחים בוושינגטון מספרים אסטרונומיים נוספים (מושלי המדינות בארה"ב ביקשו אתמול שהקונגרס יקצה 500 מיליארד, כדי לאושש את תקציביהן של 50 המדינות; שר האוצר מבקש 250 מיליארד נוספים לסיוע בהול לעסקים מתמוטטים).

אין לאיש מושג מה יילד יום בהודו. מודלים מתמטיים אינם מסוגלים לחזות התפרצויות פתאומיות באזורי מגורים צפופים. מי שזוכרים את הסרט Slumdog Millionaire (תורגם לעברית כ"נער החידות ממומבאי") אולי יזכרו את שמה של דהאראווי (Dharavi), שכונת העוני הגדולה ביותר באסיה, עם מיליון תושבים. ביום שבת נרשם מקרה המוות הרביעי בדהאראווי, המיוחס לנגיף הקורונה. חמישה קילומטר משם נמצא האזור הפיננסי של מומבאיי, שהוא המקביל ההודי של וול סטריט. נקל לשער, או אולי דווקא קשה מאוד לשער, מה יקרה למומבאיי ולהודו אם קוביד-19 יגיח מדהאראווי אל העיר הגדולה.

"ריח הגופות הנרקבות תקוע בגרונך"

שאלות כאלה נשאלות עכשיו בכל רחבי העולם השלישי, מאקוודור בהרי האנדים של דרום אמריקה עד קניה במזרח אפריקה, מן הפיליפינים עד דרום אפריקה, מאיראן עד קובה. כל השמות המצוינים כאן נוגעים לארצות העומדות כבר בעיצומו של משבר קיומי, או מתקרבות במידה מסוכנת אל הסף.

אקוואדור היא הפתעה לא נעימה. גוואייאקיל, עיר הנמל הטרופית המהבילה שלה על שפת האוקיאנוס השקט, היא עכשיו שדה-קטל. "בתי החולים וחדרי המתים אינם עומדים בעומס", כותבת העיתונאית האקוואדורית, בלאנקה מונקאדה. "גופות מתגוללות ברחובות, או נעזבות בבתי המתים, או בטריילרים ובמגרשי חניה. ריח הגופות הנרקבות תקוע בגרונך כמיץ המרה, ולהקות של עיטים מתעופפות מעל העיר, מצפות לתורן לסעוד על בשר המתים". השלטונות אספו עד כה 1,350 גופות מבתים פרטיים. 60 גופות נאספות מדי יום ביומו.

 תושבי גוואייאקיל נושאים את ארונות מתיהם על גבי מכוניות בכבישי העיר בדרך לקבורה / צילום: Filiberto Faustos, Associated Press

לזוועת גוואייקיל יש צדדים מקאבריים. גופות מוברחות מן העיר בכלי רכב פרטיים, על אף האיסור המפורש, כשהן מחופשות לנוסעים מנמנמים.

לא לגמרי ברור ערכה של הסטטיסטיקה הבאה מאקוואדור. אתמול נוסף רק אחוז אחד וטיפ-טיפה למספר הנדבקים. אבל ביום הקודם נרשמה עלייה מבהילה של כמעט 45%. נשיא אקוואדור הזהיר בסוף השבוע שעבר, כי בהיעדר בדיקות מקיפות, אפשר שהמספרים האלה ממעיטים מהיקף התפשטותו של הנגיף.

אקוואדור היא סיפור קלאסי של מחיר אנושי כבד, המשולם על הידוק חגורה בהשראת ארגונים פיננסיים בין לאומיים. היא יצואנית נפט, עם מושב בשולחן אופ"ק. היא ידעה ימים טובים, בסוף העשור הראשון של המאה, כאשר חבית נפט נמכרה בשלב מסוים ב-130 דולר, ומנהיגים שמאליים פופוליסטיים באמריקה הלטינית בזבזו את כספי אומותיהם במקום להתכונן ליום סגריר.

 ארון קבורה ובו מת מנגיף הקורונה מחוץ לבית מגורים בגוואייאקיל / צילום: Filiberto Faustos, Associated Press

הבזבזן האקוואדורי היה כלכלן מבריק, חניך אוניברסיטה אמריקאית שנעשה אנטי-אמריקאי לתיאבון, רפאל קוריאה. למרבה האירוניה, קוריאה נידון בשבוע שעבר שלא בפניו לשמונה שנות מאסר על שחיתות בימי נשיאותו.

התמוטטות כלכלת הנפט הביאה את יורשו של קוריאה לצמצם הוצאות באופן דרסטי. אחד הקיצוצים כלל פיטורים המוניים של עובדים במערכת הבריאות. הוא כמובן לא יכול היה לדעת שאסון גדול ממשמש ובא. אבל האסון מצא את אקוואדור ענייה, חלשה וחשופה.

הסכנה הגדולה ביותר לעשירים: העניים

נתונים של האו"ם מראים, כי כמעט רבע מתושבי הערים בעולם מתגוררים בשכונות עוני, כמיליארד בני אדם: 370 מיליון בדרום-מזרח אסיה, 238 מיליון באפריקה שמדרום לסהרה, ו-227 מיליון בדרום אסיה ובמרכזה.

אלה מקומות של צפיפות, של זוהמה ושל איכות אוויר ירודה. בקיצור, זו קרקע פורייה לכל נגיף. הנגיפים הקטלניים ביותר של זמננו הבשילו בשכונות עוני. הסכנה הגדולה ביותר האורבת לבעלי אמצעים היא קרבתם הגיאוגרפית לשכונות העוני.

לפי נתוני האו"ם, "לפחות לחצי אוכלוסיית העולם אין גישה לשירותי בריאות בסיסיים. בארצות עשירות ועניות כאחת, מצוקת רפואית יכולה לדחוף אנשים אל פשיטת רגל ואל עוני".

אבל המכנה המשותף הזה בין העשירים לעניים הוא דקיק ורופף. כרגע, וברגעים הבאים, אין כל דמיון בין עניי Slumdog לעניי מנהטן ונאפולי. הארצות העשירות יכולות להתכופף ולהרים את הנופלים. ברחובות גוואייאקיל הם נשארים שרועים על הקרקע, והרימה אוכלת את בשרם.