דעה: גם בעלי הפנסיה התקציבית חייבים להיכנס מתחת לאלונקה

משבר הקורונה מציף פעם נוספת ובאופן בולט מאי פעם את אחד ממחוללי הפערים הבין דוריים היותר כואבים שיש בישראל - הפנסיות התקציביות. כל משק בית בישראל משלם ויצטרך להמשיך לשלם כ-10 אלף שקל בשנה למימון הפנסיות האדירות של המגזר הציבורי. זאת, בשעה שאחוזי האבטלה במשק כבר עברו את ה-25%.

אין מנוס אלא לנקוט צעדים משמעותיים להקטנת הנטל הבלתי נסבל הזה על גב הציבור, שרובו כורע תחתיו גם בימים כתיקנם. מקום טוב להתחיל ממנו יהיה - ליישם את החלטות הממשלה, שמעלות אבק, שזכאי הפנסיה התקציבית יחויבו גם הם להפריש ממשכורתם למימון הפנסיה, וכך להקטין את הנטל על כלל הציבור.

אם נביט מסביבנו נראה כי בעוד שהמשבר פוגע כמעט בכל סקטור במשק, הוא פוסח לחלוטין על זכאותם של מקבלי הפנסיה התקציבית - שמשולמת כמעט כולה מתקציב המדינה - ליהנות מגמלה נדיבה וצמודה למדד על-חשבוננו, כל ציבור משלמי המסים.
בניגוד למקבלי הפנסיה הצוברת, שהעובדים חוסכים לאורך כל שנות העבודה את הגמלה שאמורה להספיק להם לגיל הפרישה - תוך שכספם חשוף לתנודות בשוקי ההון ולסיכונים נוספים - זכאי הפנסיה התקציבית מקבלים מהמדינה "תעודת ביטוח חסרת סיכון", בשווי מיליוני שקלים.

מי שלמעשה מממן את הפנסיה התקציבית הוא דור העובדים הנוכחי. חלק מהמסים שהם משלמים נועדו לכסות את ההתחייבות האדירה של המדינה לפנסיה תקציבית, שנאמדת בין 700 מיליארד לטריליון שקל (בערך פעמיים תקציב המדינה), ושכבר השנה, 2020, צפויים לנגוס בנתח של יותר מ-5.5% מתקציב המדינה השנתי.

זוהי הערכה שמרנית מאוד, כי תחשיבי המדינה לתשלומי הפנסיה אינם כוללים את פנסיות הגישור של מערכת הביטחון ושל גופים נתמכים, כגון אוניברסיטאות ורשויות מקומיות.

ומה שמקומם עוד יותר הוא - שהעובדים ה"מיוחסים" הזכאים לפנסיה תקציבית מפרישים כיום רק 2% ממשכורתם להשתתפות במימון שלה. זאת, לעומת 6%-7% שמפרישים רוב העובדים שמבוטחים באמצעות הפנסיה הצוברת. כך, זכאי הפנסיה התקציבית נהנים פעמיים: הם גם מפרישים פחות כסף כל חודש על הפנסיה שלהם, וגם נהנים בעת הפרישה מפנסיה גבוהה משל מבוטחי הפנסיה הצוברת. זהו חוסר שוויון שזועק לשמיים, והוא לא נעלם מעיניהם של מקבלי ההחלטות.

כבר בשנת 2005 התקבלה החלטת ממשלה להעלות את אחוזי ההשתתפות של מבוטחי הפנסיה התקציבית בהדרגה עד לסך של 5.5% בתחילת 2009. אולם הפלא ופלא, ההחלטה לא יושמה עד היום.

עשור לאחר מכן, בשנת 2015, התקבלה החלטת ממשלה נוספת להעלות את אחוזי ההשתתפות, הפעם באופן מדורג לפי רמות שכר, ולא יאוחר מתחילת 2016. אולם גם הפעם ההחלטה לא יושמה עד היום.

וכך גם לא יושמו מעולם פתרונות נוספים להקלת העול הבלתי נסבל על הציבור שהוצעו לאורך הדרך. כגון, הטלת מס יסף על מקבלי קצבאות גדולות במיוחד, שינוי שיטת חישוב השכר הקובע לגמלה, או גביית דמי ניהול עבור כספי הפנסיה התקציבית.

לצערנו, האפליה נמשכת. בעוד שמשבר הקורונה צפוי לפגוע אנושות במיליוני אזרחים שאיבדו את מקור פרנסתם, וסבלו מירידות דרמטיות בשווי החסכונות הפנסיוניים שלהם - מחוסנות הפנסיות התקציביות מכל פגע. זאת ועוד, עקב הפגיעה הצפויה בתקציב המדינה, הנתח היחסי שלהן בתקציב צפוי לגדול, ואת המחיר ישלמו כל היתר.

זוהי שעת כושר נדירה לתקן עוול היסטורי, לקדם צעדים מרחיקי לכת לתיקון מנגנון הפנסיה התקציבית, ובראשם יישום החלטות הממשלה להעלאת אחוזי ההשתתפות של זכאי הפנסיה התקציבית, וכן לבצע צעדים נדרשים נוספים.

מהלכים כאלו צפויים לחסוך מיליארדי שקלים בשנה מתקציב המדינה, וגם יהיה בהם ביטוי לסולידריות ולהשתתפות של כל המגזרים בחברה במימון המשבר הכלכלי הנוכחי. 

עו"ד נילי אבן-חן ואמיר זלאייט הם המנכ"לית והאחראי תחום הרגולציה של עמותת "צדק פיננסי" לקידום התחרותיות, השקיפות וההוגנות במערכת הפיננסית והכלכלית