מה תעשה הקורונה לכלכלה, ומה ההיסטוריה מלמדת על יציאה מהמשבר?

איש אינו יודע עדיין כמה אפלה ועמוקה תהיה תחתית חבית המיתון שהקורונה דוחסת אותנו אליה, אבל משעה לשעה נראה שלאור עוצמת הטלטלה אין טעם להשוות את המצב הנוכחי לאף משבר כלכלי גדול אחר מלבד "השפל הגדול" שהחל ב-1929.

נגיף הקורונה נראה כאילו נתפר ביד אמן כדי לרסק את הקפיטליזם והגלובליזציה. הוא מונע מאיתנו לעבוד ולייצר ערך, ולא מאפשר לנו להמשיך בקצב החיים שהקפיטליזם הכתיב לנו - הן מבחינת תאוות הצריכה שנראה שהוטמעה בדנ"א שלנו וגרמה לנו לרכוש אין-ספור שטויות שממלאות את בתינו ואת חלומותינו, והן מבחינת השעבוד שלנו לחוב, ברמת המדינה, התאגידים, העסקים הקטנים והאדם הבודד. הקורונה מקפיאה את משחק הכדור שחוקיו מבוססים על תנועה בלתי פוסקת, ומרוקנת אותו מהאוויר שמאפשר את אותה תנועה. לא סתם אתם מרגישים עכשיו כמו כדורגל מפונצ’ר.

 סוחרים ב"יום שני השחור" ב־1987 / צילום: AP

"אם תגיד לי עכשיו שבעוד שנה נגיע למצב שבו היינו אחרי המשבר של 2003-2001 ושכלל בישראל גם אינתיפאדה ו-11% אבטלה וירידה של 10% בתוצר לנפש - אני חותם על זה", אומר ד"ר יניי שפיצר מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית. "אני חושב שמה שקורה עכשיו הרבה יותר דומה למה שקרה ב-1930 מאשר למה שקרה פה במשברים הקודמים של ראשית המילניום (משבר שראשיתו בהתפוצצות בועת הדוט-קום) ושל 2009-2008 (‘משבר הסאב-פריים’), וכמובן שהוא לא מזכיר בכלל את מפולת המניות של 1987. החשש שלי הוא שנגיע מ-1930 ל-1933 שבה קרסו בארה"ב המוני בנקים".

 ד"ר ייני שפיצר / צילום: סול אברון

"השפל הגדול" היה אירוע מכונן שתרם רבות לעיצוב העולם שאנחנו מכירים (או לפחות הכרנו עד לפני כמה שבועות). הוא החל בצניחת מניות בוול סטריט ב-1929, ואז העמיק ושלח גלי הדף אדירים לכלכלה הריאלית. כשנתיים מאוחר יותר המשבר החל להכות בכלכלות אירופיות גדולות, וב-1933 המצב החמיר והשפל הפך לקריסה כלכלית שנמשכה עד סוף העשור. הפחד מהעתיד לבוא ערער את היציבות החברתית והפוליטית בעולם, ותרם במידה רבה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שגבתה את חייהם של עשרות מיליונים. באירוניה אפלה שההיסטוריה אוהבת לספק שוב ושוב, דווקא שעבודה של הכלכלה האמריקאית - זו שחוללה את המשבר מלכתחילה - לשפיכות הדמים כדי לנצח במלחמה היה הגורם שהעביר את כלכלת ארה"ב למסלול של צמיחה.

"הכלכלה הקיינסיאנית עברה לסין"

ד"ר אלי קוק מאוניברסיטת חיפה, מתמחה בהיסטוריה של הקפיטליזם, סבור שהמלחמה הייתה זו שהוציאה את כלכלת ארה"ב מהמיתון מכיוון שהיא אילצה את הפוליטיקאים לקבל את ההמלצות שכלכלנים כמו ג’ון מילארד קיינס (אבי הכלכלה הקיינסיאנית, שתומכת בהתערבות הממשלות בשווקים) החלו לדחוף אליהם כמה שנים קודם לכן.

"המשמעות של קבלת ההמלצות הללו הייתה להיכנס להוצאה ציבורית מטורפת שבעצם מגדילה מאוד את הגירעון", הוא מסביר. "במילים אחרות, הממשל הדפיס כסף והעביר אותו ישירות לכלכלה דרך תקציבים ממשלתיים. במקרה של המלחמה זה קורה נניח במפעל שאומרים לו לייצר עכשיו אלפי טנקים. במקביל, הקפידו שבעלי העסקים לא ישחקו משחקים והיה פיקוח מאוד חריף ולא אופייני לארה"ב שנועד להבטיח שאף אחד לא מרוויח מהמלחמה. מה שקרה בפועל זה שהכסף זרם ישירות לידיים של העובדים שמאוד התחזקו באותן שנים, גם בגלל שהמון אנשים היו בחזית וכוח המיקוח של העובדים שנשארו בבית עלה מאוד".

ההשפעה הרחבה יותר של המדיניות הזאת, אומר קוק, הייתה הורדת אי השוויון בארה"ב והנחת היסודות הכלכליים לתור הזהב של הקפיטליזם, שהפך את ארה"ב לכוח העולמי המוביל בעולם במשך עשרות שנים. "אומנם ארה"ב הייתה כנראה הכלכלה הגדולה בעולם כבר בתחילת המאה ה-20, וזה שהעולם האירופי היה בחורבן אחרי המלחמה גם תרם כמובן לעלייתה של ארה"ב, אבל יש סיבה לכך שאחרי מלחמת העולם השנייה כולם היו כלכלנים קיינסיאניים למשך 30 שנה. ההוכחות היו ברורות מדי. אף אחד לא היה יכול להתווכח איתך שהדרך להוציא מדינות ממשבר היא באמצעות מדיניות פיסקלית מאוד-מאוד מרחיבה".

איך עומדת השיטה ששימשה להוצאת הכלכלה מהמשבר אחרי "השפל הגדול" מול מהלכי האמריקאים - ושאר העולם המערבי בעקבותיהם - במשברים הפיננסיים של 2003-2001 ושל 2009-2008? המחשבה שנראה שכבר כעת קונה אחיזה בקרב המומחים היא שמדובר במשברים בדרגות אחרות לגמרי בהשוואה למשבר הנוכחי - במהירות, בעוצמה, במשך הזמן המסתמן ובעיקר בשינוי העמוק של כללי המשחק.

"המשבר הנוכחי אינו דומה כמובן בסיבותיו למשברים הקודמים, אולם מבחינה מקרו כלכלית ההשלכות דומות - ירידה בביקושים במשק ופגיעה בעסקים", מתייחס לכך הכלכלן פרופ’ נתן זוסמן מהאוניברסיטה העברית. "במשבר הגדול של שנות ה-30 היציאה הייתה על-ידי הגדלת ביקושים ממשלתיים והרחבה מוניטרית. המשבר של 2002 היה בעיקרו משבר פיננסי הממוקד בשוק מניות הטכנולוגיה ולא הצריך התערבות פיסקלית גדולה, כך שעיקר הטיפול היה באמצעות הרחבה מוניטרית.

"מקורו של המשבר של 2008-9 היה גם הוא פיננסי - אך בניגוד ל-2002 הוא לא נבע משוק המניות אלא מגידול של חובות. הטיפול במשבר הזה - שאגב, בהרבה מדינות עדיין לא הסתיים - היה בעיקרו מוניטרי (הפחתת ריביות ואספקת נזילות) ויש הטוענים שלא הייתה בו מספיק פעילות בתחום הפיסקלי (גידול בהוצאות ממשלה), מה שהביא להתאוששות מאוד איטית במדינות רבות".

האם הצעדים שננקטו במשברים הללו רלוונטיים גם ליציאה מהמשבר החריף יותר הנוכחי? זוסמן אומר שכן, אבל לא לגמרי. "בהנחה שהמשבר הרפואי יימשך יותר מכמה שבועות, אכן צפויה גלישה למיתון שעשוי להיות דומה בהיקפו למשברים הגדולים, ועל כן, ברמת המקרו - כלי המדיניות הם בסך הכול דומים. אלא שהכלי המוניטרי שעדיין מופעל מאז 2008 במרבית המדינות, כולל בישראל, אינו מספיק, ותידרש הרחבת ביקושים על-ידי הממשלה. המשבר חשף מערכות בריאות שאינן מוכנות למשברים מהסוג הזה ומקום טוב להתחיל בו את ההרחבה הפיסקלית הוא בתשתיות מערכת הבריאות - מבנים, ציוד ומחקר".

גם קוק סבור שצעדים מן הסוג הזה, שחלקם כבר נעשים כעת, לא יספיקו הפעם. "יש הבדל בין כל הצעדים הללו (הורדת הריבית, קיצוץ מסים ואפילו שליחת צ’קים לאזרחים כפי שממשל טראמפ עושה בימים אלו בארה"ב, ש’ ס’) לבין מה שעשו במלחמת העולם השנייה. שם דובר בהשקעה ציבורית אדירה. הטיעון של קיינס היה שבעת משבר כלכלי גדול אי אפשר להסתמך על כך שאנשי העסקים המובילים יצילו את הכלכלות", הוא מזכיר.

 ד"ר אלי קוק / צילום: דוברות אוניברסיטת חיפה

"קיינס אמר שבעלי ההון יישבו על הכסף שלהם כי הם ירצו להיות נזילים. הם לא ישקיעו את הכסף הדרוש כדי להניע מחדש את הכלכלה וליצור עבודות. אלא שכבר בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 אנחנו רואים שינוי חד מאוד בגישה הכלכלית, זה שינוי שקשור לעליית תפיסת העולם של מילטון פרידמן. פרידמן טוען שבעיקרון לא צריך הרחבה פיסקלית גדולה, ושאסור לתת את הכסף לפוליטיקאים ולנציגי הציבור כדי שיחליטו מה לעשות איתו. לשיטתו, הכול צריך לקרות דרך הבנק המרכזי ובמקום שזה ייעשה בצורה של קיינס - כלומר, להעביר את הכסף ישירות לכלכלה האמיתית ובעצם לציבור עצמו - הכסף צריך לעבור לבנקים הגדולים והם כבר יעבירו את זה הלאה".

ולכן זה מה שקרה בשני המשברים האחרונים, אלה של המאה ה־21?
"זה קרה גם ב-2003-2001, אבל ראינו את זה ביתר שאת בעולם הניאו-ליברלי של משבר 2008. אם יש דבר אחד שההון חושש ממנו זה שהממשלה נכנסת לו לעניינים ותופסת חלק מרכזי בכלכלה. לטובת הנשיא אובמה אפשר לומר שהוא ניסה ליצור איזו חבילת תמריצים כלכלית קיינסיאנית, אבל הפתרון המרכזי אצלו היה מדיניות מוניטרית קיצונית שלא ראינו כמוה בהיסטוריה האנושית. מה שקרה זה שבעצם הדפיסו כסף וקנו מהבנקים של וול סטריט - שהם אלה שיצרו את ‘האג"ח הרעילות’ שגרמו למשבר - את אותם ‘נכסים רעילים’ וככה הזרימו כסף.

"חבילת החילוץ הזו שקיבלו הבנקים בארה"ב הפכה ידועה לשמצה, אחרי שתוך שנה-שנתיים הם חזרו לחלק בונוסים ומשכורות עתק למנכ"לים שלהם. מי שלא חולצו ב-2009-2008 - וזו אשמה של בוש אבל יותר מכך של אובמה - היו בעלי הבתים שלא יכלו לשלם את המשכנתאות שלהם.

"בסופו של דבר, אם המדיניות הקיינסיאנית של מלחמת העולם השנייה הורידה את אי השוויון בצורה מטורפת והחלה את תור הזהב של הקפיטליזם, אז המדיניות המוניטרית של 2009 עשתה בדיוק את ההפך: היא החריפה את אי השוויון כי הבנקים שקיבלו את הכסף הגדול לא השקיעו אותו בכלכלה".

ומה היו ההשלכות של זה?
"זה לא שאנחנו רואים בארה"ב בשנים האחרונות איזו פריחה גדולה למפעלים, וטכנולוגיות ותשתיות. מה שהם עשו היו בעיקר משחקים פיננסיים ורוב הכסף עבר לבורסה בארה"ב ש-90% ממנה נמצאים בידיים של העשירון העליון. מה שקרה זה שאין אינפלציה בכלכלה הריאלית, אבל יש אינפלציה מטורפת בנכסים, ומי שנהנה ממנה עד לפני הקורונה היו האנשים הכי עשירים בעולם. לעומת זאת, מעמד הביניים האמריקאי שרוב הונו היה מגולם בבתים שבהם הוא גר, התרסק ועד היום לא כולם התאוששו. יש סיבה לכך שתוחלת החיים בארה"ב נמצאת בירידה בשנים האחרונות ולכך שיש מגפה של אופיאטים (משככי כאבים) ולכך שטראמפ נבחר ב-2016.

"בפועל, אחרי שהבנקים חולצו, אף אחד לא מנע מהם להוציא לפועל גל עיקולים עצום שבעצם גרם למיליוני אמריקאים לאבד את בתיהם. אומנם בסופו של דבר כמעט כל המדינות התנהלו בצורה דומה, אבל האמריקאים הלכו עם זה הכי רחוק".

קוק מפתיע כשהוא מזכיר מי המדינה שכן יישמה מדיניות "די קיינסיאנית" לנוכח אותו משבר. לדבריו, זו דווקא סין, "ואני חושב שלא מספיק מדברים על כך שזה שהכלכלה העולמית בכל זאת התאוששה בצורה סבירה לא נובע מהמדיניות המוניטרית האמריקאית, אלא מהמדיניות הפיסקלית הסינית", הוא אומר. "בעצם בשנים שלאחר מכן אנחנו רואים שאם אתה נוסע לאפריקה או לישראל או למקומות אחרים בעולם, אתה יכול לראות שמי שבעצם בונה את הפרויקטים הגדולים של התשתיות, וגם מלווה כסף על מנת לעשות זאת, זה סין. במקביל, המעמד הבינלאומי של סין התחזק מאוד מאז. הם בעצם הוציאו לפועל תוכנית קיינסיאנית לעולם שמזכירה את תוכנית מרשל של ארה"ב לשיקום אירופה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה".

"ישראל כנראה תיפגע פחות"

אחת השאלות שעולות לנוכח עוצמתו המסתמנת של המשבר הנוכחי היא אם הוא עשוי לערער את עקרונות היסוד של הקפיטליזם ששולטים בכלכלה העולמית. זוסמן לא סבור שהפרדיגמה הקפיטליסטית הקיימת - שרואה בצמיחה בלתי פוסקת ערך עליון - תשתנה, אבל כן רואה בו הזדמנות לטריפת קלפים מסוימת.

"מחיקת ההון הגדולה בבורסות העולם מקטינה את האי שוויון, שכן בעלי ההון סופגים את המכה העיקרית, אולם זו בוודאי לא הדרך המומלצת לטפל באי שוויון", הוא אומר. "אני חושב שהפרדיגמה של צמיחה כלכלית והתרחבות השווקים לא תיפסק. יחד עם זאת, אני חושב שזו עת נכונה, וזה כבר קורה בחלק מהמדינות, להעריך את חשיבותה של הממשלה כאחראית על הספקת תשתיות ברמה נאותה וכמבטחת של האוכלוסייה בפני זעזועים בלתי צפויים.

"המודל הכלכלי שבו דגלו ראש הממשלה ושר האוצר שלנו - שאינו ייחודי לישראל - של ממשלה קטנה שמתחמקת מאחריות בנושאי תשתיות, והמודל שאותו אימצו בשמחה מרבית האזרחים של הפחתות מיסים לשם צריכה בהווה על חשבון השקעה בתשתיות - פשט את הרגל. כי בשעת צרה העיניים נשואות לממשלה, והאזרחים מן הסתם לא משתמשים בהחזרי המס שאותם קיבלו בעבר כדי לממן את תשתיות הרפואה.

"חלק גדול מהנזק הכלכלי והנפשי היה יכול להימנע אם מערכת הבריאות הייתה מצוידת יותר וערוכה לשעת משבר. נגיף הקורונה הראה לנו עד כמה שברירית הכלכלה. רבים, גם כלכלנים, מזהירים למשל מפני נזקי ההתחממות הגלובלית. גם כאן, חוסר היערכות וחוסר השקעה בתשתיות שמאטות את קצב ההתחממות עלול לתפוס אותנו לא מוכנים. ספק אם החזרי מס יגרמו לאזרחים לעשות את ההשקעות הללו בעצמם".

אחד הדברים שנראים כייחודיים למשבר הנוכחי הוא שגם אם מדינה כלשהי מצליחה להשיג שליטה על המחלה בשטחה, העובדה ששאר העולם עדיין מצוי במשבר תקשה עליה לאושש את כלכלתה. בשלב הזה קשה מאוד לצפות מה יהיו ההשלכות על אופן הסחר ושיתוף הפעולה בין מדינות, ולנבא אם מדינות יסתגרו לתוך עצמן כמו איים, אבל פה זוסמן דווקא מרגיע.

"התופעה הזו אינה ייחודית למשבר הנוכחי", הוא אומר. "בכלכלה גלובלית, ישנן כלכלות שנפגעות יותר, וכאלו שנפגעות פחות אך סובלות מהפגיעה של מדינות אחרות. על כן, אין צורך להסתגר כלכלית, אבל כן צריך להרחיב ביקושים מקומיים והשקעה בתשתיות. נכון שהפעם, מעבר לפגיעה כלכלית ישירה, עשויות להיות מגבלות על תנועת אנשים, אבל למעט תיירות, הגבלת תנועת אנשים לא אמורה לפגוע בתנועת הסחורות. העולם צמח בעבר מהר גם עם נסיעות מועטות יותר של אנשי עסקים, וזה כשלא היה אינטרנט. ייתכן גם שבמקום הסתגרות יהיה יתרון בפיזור נרחב יותר של הייצור במדינות מתפתחות נוספות, על מנת להקטין את התלות במשק הסיני. יש אולי מקום להחזיק מלאים גדולים יותר של ציוד חיוני".

בתשובה לשאלה מה היה ממליץ למקבלי ההחלטות בישראל לעשות כדי לצאת מהמיתון לאחר שתושג שליטה על המגפה, זוסמן מתחיל עם קצת אופטימיות: "מבחינת מבנה המשק - אנחנו כנראה ניפגע פחות מכיוון שענף ההייטק מותאם לתנאי עבודה מרחוק וגם מספק ויספק פתרונות טכנולוגיים. ישראל גם לא תלויה מאוד בתיירות, ומגבלות על תנועה אווירית ייטיבו עם התיירות המקומית.

"הבעיה העיקרית שלנו היא שמבחינה פיסקלית הגענו למשבר עם גירעון גבוה - מה שיקשה על יכולת התמרון של הממשלה. נצטרך לנקוט צעדי הרחבה על מנת לצאת מהמיתון, כשהיקף ההרחבה כמובן תלוי במשך הזמן שבו נימצא במצב הנוכחי. מכיוון שהמשבר אינו ייחודי לישראל, אני מעריך שכמו ב-2008, הממשלה ובנק ישראל יוכלו להעניק למשק הן רשת ביטחון לטווח הקצר והן תמיכה ליציאה מהמיתון מבלי לסכן את המצב הפיסקלי ארוך הטווח. זאת כמובן בתנאי שאחרי היציאה מהמשבר הממשלה תאמץ גישה יותר אחראית בנושא ההוצאות, ההכנסות והגירעון".

"מבחן ייחודי לחוסן הלאומי"

הישראלים התמודדו היטב עם מלחמות וטרור, אבל איך יעמוד החוסן הלאומי שלנו במבחן הקורונה?

בעוד הכלכלנים עוסקים בשאלת התאוששותה של הכלכלה בעידן שאחרי הקורונה, סוציולוגים ופסיכולוגים טרודים בימים אלה בהשפעות המגפה על חוסנן הלאומי של מדינות שונות. הפסיכולוג ד"ר ראובן גל, עמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית, ולשעבר סגן ראש המל"ל, מסביר שהמושג "חוסן" מוגדר כ"יכולת של יחיד, קהילה או מדינה להתנהג באופן אדפטיבי (סתגלני) בעת משבר על מנת לשוב לרמת תפקוד קודמת או משופרת".

בשיח המקצועי של חוקרי מושג החוסן משתמשים בביטוי "Bouncing back" (הזדקפות מחדש) כדי לתאר את החזרה למצב הקודם. הדימוי השכיח הוא של עץ גמיש שמסוגל בשעת סערה להתכופף, ועם שוך הסערה הוא מזדקף מחדש וחוזר למצבו הרגיל. גל אומר שכשהיה מופקד על הערכת החוסן הלאומי במל"ל, בתקופת האינתיפאדה השנייה, המועצה בדקה "את השכיחות היומית של המבקרים בבתי הקולנוע, הנוסעים באוטובוסים ומדדים נוספים שמעידים על שגרה, והממצאים היו עקביים: מיד לאחר כל פיגוע הייתה ירידה זמנית במדדים אלו, אך לאחר יומיים-שלושה של רגיעה, התנהגות הציבור הייתה חוזרת לרמה השגרתית".

אלא שכעת, מציין גל, הקורונה מעמידה את החוסן הלאומי הישראלי במבחן ייחודי. בעוד שהחברה הישראלית יודעת לתפקד היטב ולגלות סולידריות במצבים ביטחוניים, "במלחמה נגד הקורונה, האויב איננו נראה, איננו ישות, איננו טרור. אין מצב ש’אנחנו נַראה לו, לנגיף’. בשביל כל זה צריך לשנות שגרה, ‘להתכופף’".

גל מדגיש כי חוסן דורש סולידריות ותמיכה. "במלחמות לאורך השנים ידענו לעשות זאת: תמיכה בלוחמים, דוכני שתייה בטרמפיאדות, פּוֹסטים של תמיכה, ומעל לכול - התגייסות כללית לסולידריות של החברה כולה ותמיכה בלוחמים העיקריים".

ומה אם הסערה תימשך זמן רב? מה יקרה לעץ?
"האפשרות הראשונה היא שבתנאים מתמשכים של סערה - וככה זה נראה כרגע - העץ יכול להתעוות ולקבל צורה כפופה. הפגמים שמחוללת הסערה יוטמעו בנו כחברה לטווח ארוך ואולי הכלכלה תתקשה לחזור למצב שבו היא הייתה. זה שילדים לא לומדים בבתי ספר וסטודנטים לא לומדים באוניברסיטאות עשוי להוביל לנזק מתמשך ואולי גם בלתי הפיך לחברה.

"האפשרות השנייה היא שהעץ יישבר. מה זה אומר? למשל, שיכול להיות שאנשים שאיבדו את מקור פרנסתם יישארו מובטלים לתמיד; שיכול להיות שנראה תופעות של התאבדויות במספרים גדולים, שזה דבר שקורה הרבה במשברים כלכליים מתמשכים; שיכול להיות שנראה תופעות של התפרצויות של מחאה נגד משהו; ושיכול להיות שנראה התחלה של כאוס.

"כשארגון לא מתפקד לאורך זמן לפי החוקים הרגילים, אז החוקים כבר לא תופסים והנורמות מתפרקות. והאמת שהתחלנו כבר לראות את זה: החולה ששבר את החלון וברח מבית החולים, ההחלטות של רבנים מסוימים להורות לתלמידים שלהם להמשיך ללמוד - זה גם ביטוי מסוים של כאוס. כשתתחיל למשל לראות שיותר ויותר אנשים מתעלמים מחוקי התנועה, תוכל לדעת שאנחנו נמצאים בבעיה קשה".

ישראל נכנסה למשבר הזה כשהיא בעיצומו של שסע פוליטי עמוק. זה בטח לא עוזר.
"נכון. מנהיגות היא אחד הגורמים הכי חשובים שמביאים לסולידריות וגיבוש, ומהבחינה הזאת אנחנו במצב הכי גרוע שיכול להיות. יש אומנם ראש ממשלה, אבל הוא לא נבחר ואין לו לגיטימציה ציבורית רחבה אלא של פחות מ-50% מהעם. במקביל, אין מנהיגות חלופית. זה לא מקרה שדמויות כמו משה בר סימן טוב, או מנכ"לים לשעבר של משרד הבריאות, הופכות למשפיעות ביותר בתקופה הזו".