מיתון, גל שני של קורונה וחזרה לשגרת עבודה בחודש יולי: התחזית של נגיד בנק ישראל

אני: מתפרס על הרבה תחומים. לוגי, קשוב לטיעונים מפה ומפה, יסודי ונוטה לנתח דברים לעומק. מצד אחד תיאורטי ואמפירי, ומהשני פרקטי לגמרי.

משפחה: סבא וסבתא מצד אבא עלו לארץ, לתל אביב, מרוסיה-אוקראינה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הצד של אמא הגיע גם הוא לתל אביב מפולין בתחילת שנות ה-30. ההורים, צברים, הכירו בגן ונפגשו אחרי שנים כשלימדו בבית ספר ברמלה - אמא הייתה מורה ופסיכולוגית, ואבא, יעקב ירון, שלמד כלכלה ונחשב לאחד מ"ילדי פטינקין", אבי הכלכלה הישראלית, הגיע ללמד שם כהשלמת הכנסה כסטודנט. הוא התחיל את הקריירה שלו בבנק הפועלים, היה סמנכ"ל כספים בתדיראן ומנכ"ל בפועל של מפעלי נייר חדרה.

ילדות: אני הבכור משלושה, יש לי אחות רופאה ואחות עורכת דין. עד כיתה ו' גדלתי ברמת השרון, ילדות מקסימה של שדות ופרדסים. הייתי תלמיד טוב, בניתי טיסנים, עשיתי המון ספורט, ומכיוון שהמטפלת שלי הייתה הסבתא של הטניסאי עמוס מנסדורף, הייתי מהשחקנים הראשונים במרכז הטניס החדש. כשעברנו לרמת גן, לא הייתי מוכן לוותר על החברים ובית הספר, ונסעתי לבד לרמת השרון בשני אוטובוסים הלוך וחזור.
וושינגטון: כשהייתי בכיתה ח', אבא קיבל תפקיד בבנק העולמי בארה"ב ועברנו לוושינגטון. הוא היה אחד המומחים המובילים בעולם לבנקאות של מדינות מתפתחות, ובמהלך השנים נכתבו מספר תזות על המהלכים פורצי הדרך שעשה אז.

המעבר לארה"ב היה מיוחד, עולם אחר. האנגלית שלי הייתה סבירה, לא יותר. אומרים שאתה מסגל את השפה כשאתה מבין את ההומור וחולם בה. אם אני חולם היום באנגלית או בעברית? למי בכלל יש זמן לישון עכשיו.
הכדורסל היה במשפחה. דודה שלי, רותי זליגמן, שיחקה בנבחרת הנשים ועד היום החולצה שלה תלויה ביד אליהו, ובילדות היו לוקחים אותי למגרש הישן של מכבי תל אביב ליד שוק בצלאל לראות משחקים. ביום הראשון בבית הספר באמריקה, כשפתחו את אולם הספורט, בפעם הראשונה בחיי ראיתי פרקט והייתי בהלם. הצטרפתי לקבוצת הכדורסל של התיכון ונאלצתי לפרוש מוקדם מדי, מתוך שיקולי אופטימיזציה כלכליים וגנטיקה שלא הצמיחה אותי לגובה. כשסיימתי את התיכון בגיל 17, אחרי שלוש שנים בארה"ב, החלטתי לחזור לארץ לבד וההורים היו כאן חלק מהזמן.

ישראל: התכנון היה ללמוד כמה קורסים בכל מיני תחומים באוניברסיטת תל אביב עד הגיוס. מכל מה שלקחתי, הדבר שהכי עניין אותי היה כלכלה, אולי בגלל שהיא הייתה נוכחת בחיים שלי כל הזמן, בלי שאבא דחף בכלל. לפני הגיוס הצטרפתי לעתודה, והוצבתי כקצין בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל. הייתי ראש מדור, עשיתי במקביל תואר שני בכלכלה ומימון באוניברסיטת תל אביב. אחרי השחרור, טסתי ללמוד תואר שני במסלול לדוקטורט בשיקגו במקרו בנקאות.

קריירה אקדמית: המעבר לארה"ב היה קל הפעם. הכרתי את המנטליות, את השפה, קיבלתי מלגה, הייתי עוזר מחקר של המנחה שלי בדוקטורט שעשיתי ב"זעזועי הנזילות במקרו כלכלה", כללי נזילות, שווקים פיננסיים, מקרו ומימון. משם עברתי לתקופה קצרה לאוניברסיטת קרנגי מלון בפנסילבניה, וב-1997 קיבלתי את ההצעה לעבור לוורטון, בצד השני של המדינה. אחרי 12 שנים הפכתי לפרופסור מן המניין במקרו כלכלה ומימון, ועסקתי בתמחור נכסים, השקעות, פיננסים, שווקים בינלאומיים, חברות בינלאומיות ומקרו כלכלה.

כתבתי לא מעט מאמרים שזכו לתהודה, אבל החשוב שבהם, שזכה בפרס סטיבן רוס לשנת 2018, ע"ס 100 אלף דולר - פרס שנהוג לייחס לו ניבוי לזכייה בנובל - עסק ב"חידת תשואת היתר של המניות", מדוע תשואת מניות גבוהה יותר מזו של אגרות חוב. המחקר עזר להבין את המשבר הפיננסי של 2008 והיה בסיס מדעי להכללת גורמים כמו מלחמות סחר והתחממות גלובלית על חיסכון וצריכה של הציבור. המאמר צוטט במחקרים אחרים, כולל מסמך ועדת הנובל ל-2013, ובזכותו הוזמנתי לטקס הענקת הפרס באותה השנה, אירוע מדהים ובלתי נשכח.

עסקתי בהרבה תחומים במקביל, ייעצתי לגופים על הצד הפרקטי של מימון, הייתי מעורב בבנק הפדרלי של פילדלפיה, שימשתי כעמית מחקר בלשכה הלאומית למחקר כלכלי NBER, והייתי בקרן המטבע העולמית תקופה בצעירותי. בכל השנים האלה הייתי מאוד מעורב באקדמיה הישראלית, העברתי קורסים באוניברסיטת תל אביב ובבינתחומי, השתתפתי בכנסים ואירועים, הייתי מעורב בסטארט-אפ בארץ והייתי חבר בדירקטוריון של מכון אהרן דברת למדיניות כלכלית בבינתחומי. בשנתיים לפני המינוי שלי לנגיד, ביקרתי פה לפחות שש פעמים בשנה.

נורית: אשתי, בעלת תואר ראשון בספרות עברית ותואר שני במנהל עסקים, הייתה סמנכ"לית בכירה בחברת ריט אמריקאית. הכרנו בצבא ואחרי שסיימה את התואר הראשון הצטרפה אליי, למדה תואר שני והפכה לפעילה בקהילה היהודית. היא ייסדה שם פסטיבל סרטים ישראלי, שהיא ממשיכה לתפעל מכאן, ובמהלך השנים אירחנו בבית את מיטב האמנים הישראלים בגללה, כי אני הייתי האנונימי. יש לנו בת שסיימה תואר במתמטיקה בהרווארד, עבדה בפייסבוק ישראל ולומדת לתואר שני בסטנפורד, ובן שלומד בוורטון. אנחנו גרים בתל אביב, והילדים שם.

נורית נמצאת על הקו לאמריקה ולכן היא כרגע בבידוד. את ליל הסדר עשיתי לבד בבית, ועם כל המשפחה בזום. המזל שלי, שחמותי מאוד עוזרת. כל יום כשאני חוזר מירושלים מאוחר בלילה, הנהג שלי שואל אם לעצור אצלה ולאסוף אוכל שהיא משאירה לי מחוץ לדלת, או לנסוע ישר הביתה.

פציעה בכתף: ב-2013, כשחזרתי מטקס פרס נובל בשבדיה, הלכנו עם חברים לאירוע ג'ז בקרנגי הול, החלקתי בחניה ונפגעתי בכתף. הפסקתי לשחק טניס וכדורסל, והתמקדתי בריצה ובגלישת רוח. ב-2018 גלשתי במפרץ מחוץ לאטלנטיק סיטי והכתף יצאה מהמקום. הפעם לא הייתה ברירה אלא לנתח. הניתוח לא היה קל והשיקום אחריו היה מאוד ארוך. עכשיו אני מרגיש כמו משה. אני גר 500 מטרים מהים, חולם שהגלשן שלי מאופסן בסוכת המציל, ולא יכול להיכנס איתו למים כי אסור לי. בינתיים אני מקפיד לרוץ 30 ק"מ בשבוע, ובגלל הקורונה וההגבלות, הזמנתי הביתה אלפטיקל שאני לא מוותר עליו, ויהי מה.

נגיד בנק ישראל: קצת אחרי הניתוח הוצע לי התפקיד. פעם התבדחתי שהסכמתי לקחת אותו תחת השפעת משככי הכאבים. וברצינות, היינו למעלה מ-20 שנים בארה"ב, בנוחות מקסימלית, רמה חומרית גבוהה, הילדים לידנו, כך שהמשמעות הייתה לצאת מאזור הנוחות שלנו. מה שהכריע בסופו של דבר הייתה היכולת לתרום למדינה את הכישורים והידע שצברתי. מבחינה אקדמית אולי הזקתי לעצמי, כי לפסגה האקדמית הגבוהה ביותר אף פעם לא הגיעו אנשים שמילאו את התפקיד.

קבלת פנים פושרת: היו הערות על זה שממנים לתפקיד מישהו שמגיע מחו"ל, בלי יכולת ניהול מוכחת, שאף אחד לא הכיר, אבל דווקא באקדמיה, המיליה הישראלי, אנשים שהכירו את אבא בירושלים ואותי בתל אביב, המקצוענים ביניהם תמכו בי. חוץ מזה, מהר מאוד אתה מבין שאתה נמצא באור הזרקורים וככה זה עובד.

השנה וקצת לפני שפרץ המשבר, הייתה ההוכחה שיש לי את היכולת לנהל את 800 עובדי הבנק. מי שפוגש אותי יודע שאני יכול להתנסח ברמה אקדמית, אבל הרגליים שלי על הקרקע. ברגע שנכנסתי לתפקיד התחלתי ליישם תוכנית אסטרטגית מקיפה בת שישה חלקים, שהמטרה שלה היא להתאים את הבנק לעולם המחר. אנחנו נחשבים לסטארט-אפ ניישן, ונשרכים הרחק מאחור בקדמה. יש צורך במערכת סליקה מהירה, איסוף נתונים, ביג דאטה, מטבעות דיגיטליים, אנחנו בפיגור אדיר לעומת מדינות אחרות בעולם. הכי חשוב זה איסוף ועיבוד הנתונים. הייתה שנה מאתגרת ודחוסה שממנה נגזרו שינויים ארגוניים, שיצרו חיכוך מסוים עם ועד העובדים שאני בטוח שייפתר.

קורונה: הבנו מוקדם מאוד, בסוף דצמבר-ינואר, שמתרחש כאן אירוע חסר תקדים והתחלנו לנתח את המשמעויות שלו. באותה הנקודה היה קשה לנבא את סדרי הגודל שהוא הפך להיות, אבל היו לנו כל מיני תרחישים על העוצמה והעומק שלו. היום אנחנו רואים שגם לסין לוקח לא מעט זמן לצאת מזה, ולכן פוטנציאל הנזק שלו גדול, למרות שאנחנו יכולים כבר לקבוע שמבחינת יציבות הבנקים המכה לא תהיה קשה.
מדובר באירוע דינמי, שהחל כאירוע בריאותי, הפך לכלכלי, ומה שמלווה אותו הוא אי הוודאות הגדולה, אורכו ועומק ההדבקה. עשינו כל מה שאפשר כדי שלא יהפוך לאירוע פיננסי. הבנק עבד באופן נחוש ומהיר, שמנו את הרגל איפה שצריך והשווקים אכן נרגעו.

מהרגע הראשון היה ברור לי שצריך לסייע, ומהר. לפני המשבר הייתי מאלה שהעירו שיש לנו יחס חוב-תוצר של 60%, שהתנהגנו פיסקלית באופן אחראי, עם גירעון של קצת יותר מ-4%, אבל צריך שתהיה ממשלה שתוריד את הגירעון כדי לייצב את החוב-תוצר, ולא כולם אהבו את זה. יחד עם זאת, כשהאירוע פרץ, הבנו מהר מאוד שחייבים לסייע למשקי הבית ולעסקים שנמצאים בהקפאה. מה בנק מרכזי עושה? תומך בנזילות, בתפקוד השווקים, ובמיתונים רגילים - מוריד ריבית כדי לסייע לביקושים. במקרה הזה סיוע לביקושים לא יעזור לעסק סגור או מסעדה. צריך לעזור להם לצלוח את החודשים הקרובים, בהנחה שנצליח להוביל את המשק לנקודה שממנה התחיל המשבר ולהשאיר לעצמנו מספיק דרגות חופש לביצוע מהלכים, מספיק תחמושת לתקופה ארוכה.

האחריות שלנו לאורך האירוע הייתה בתחום הנזילות והשווקים. לאסימון בתחום הסיוע לקח יותר זמן עד שהוא נפל רוחבית. תוכנית כלכלית, מטבע הדברים ובגלל שמעורבים בה הרבה גורמים, לוקח יותר זמן לממש מאשר החלטות כמו להוריד ריבית או לקנות אג"ח ב-50 מיליארד שקל. איך היא תבוצע, חקיקה בכנסת, פתיחת קרן, הנעת התהליך כולו. גם באמריקה מתלוננים שהכספים לא מגיעים לעסקים הקטנים, יחד עם זאת, זה יכול היה להתבצע מהר ויעיל יותר.

אסטרטגיית יציאה: מי שטוען שיש לנהוג כמו במשבר של 2008 טועה, כי אי אפשר להשוות אותו למשבר הקורונה. 2008 היה אירוע פיננסי שישראל לא היתה מעורבת בו, מחוכמה או מזל, ופה זה הפוך. מדובר באירוע בריאותי שהופך לאירוע ריאלי, ולכן הוא צריך לבוא בצד הפיסקלי. המטרה היא לצלוח את החודשים הקרובים כדי לשאוף להפעיל את המשק ברמה יותר גבוהה ולדאוג למשקי הבית, שחלקם יגידו שזה לא מספיק. אבל הוציאו אנשים לחל"ת והם מקבלים דמי אבטלה והמענק לעצמאים יגיע עד 10,500 שקל כדי שיהיה ממה לחיות.
בצד של התמיכה בעסקים יצרנו שלושה נדבכים: החזר מקדמות של מיסים, ביטול שלוש ארנונות ודחיית תשלומי חשמל, מים ומע"מ, מה שצריך לייצר נזילות מסוימת, עם מענק מסוים ופחות הוצאות. חלק מהדברים לא טופלו מהר מספיק. 80 מיליארד השקלים שאושרו, מחציתם תקציבים מהאוצר והשאר דחיות וערבויות לקרנות והלוואות, סך הכול כ-3% מהתוצר, מקום פיסקלי טוב בהשוואה למדינות אחרות.

מאידך - בהלוואות ובקרנות לקח זמן לייצר אותן מבחינה חקיקתית. בהתחלה נשענו על קרן שהייתה קיימת ולא כללה חלק מהבנקים, כשבשאר העולם הקרנות היו רחבות יותר וערבויות המדינה גדולות יותר. אצלנו הערבות עומדת על 15% בעוד שבגרמניה המדינה נותנת 90% ערבות ובבריטניה 80%, מה שמשנה את הסיכון של הבנקים. ככל שהערבות תהיה גדולה יותר, באזור חיוג שונה לגמרי מ-15%, הבנקים יוכלו לתת יותר סיוע לעסקים שיש חשש שכשהמשק יחזור לפעול, הם לא יצליחו להתרומם שוב. ההחלטה נמצאת בידי החשכ"ל ומתקיימים כל הזמן דיונים בנושא.

המפקחת על הבנקים ואני זימנו את ראשי הבנקים לשיחה, הדרכנו והסברנו, שאם נהיה קשוחים עם ההלוואות ויהיו נפילות, המצב יהיה קשה יותר ולכן צריך להקל ולתת אשראי באופן אחראי ומאוזן. לזכותם ייאמר שהם היו הראשונים שהודיעו על פריסת תשלומים ודחיית המשכנתאות, גם אם תוך גביית ריבית דריבית. אנחנו לא מחכים ומעבר להורדת הריבית וכניסה מסיבית לשוק האג"ח, אנחנו צופים שריבית המשכנתאות תרד מהרמה הגבוהה של השבוע שעבר. בדוח שלנו מסוף מארס, האשראי לעסקים בינוניים וגדולים עלה ל-21 מיליארד שקל, כשבחודש רגיל הוא עומד על כ-2 מיליארד בלבד, ובנוסף הסכמנו לקבל מהמוסדיים כבטוחה אג"ח קונצרני שיקל על הנזילות.

אנחנו לוקחים בחשבון שעד דצמבר לא יהיה חיסון לקורונה ושייתכן שיכה בנו גל שני, ולכן הצפי הוא מיתון, צמיחה שלילית של עד 5% ב-2020 ותחילת עבודה מסיבית יותר ביולי. ברבעון הרביעי השנה וברבעון הראשון ב-2021 נגיע לעצימות עבודה גבוהה יותר ולצמיחה מהירה. כך שב-2020 תהיה פגיעה ובסוף 2021 נחזור לרמת אבטלה של כ-4%.

תפיסת עתיד: אם אני מצטער שלקחתי על עצמי את התפקיד? לא. אני חושב שאני תורם כמיטב הבנתי ויכולתי, ויש בי תחושת שליחות גדולה. אני כל-כך בתוך זה שאני לא יכול כרגע לקחת מרחק ולנתח. מה שהכי חסר לי זה לראות את אשתי והילדים, לישון ומדי פעם לצאת לריצה בים, כי אני מכיר שם כל גרגיר חול.