דעה: מחשבות על מערכת התכנון הלאומית בשעת משבר

יש לי זיכרון אישי חד, מהרגעים שבהם הסתיימו משברים גדולים בתולדותינו, בעיקר מלחמות - ממלחמת ששת הימים, דרך מלחמת יום הכיפורים, המפרץ הראשונה ודומיהן - המהירות שבה אנחנו "תולשים את הניילונים מהחלונות" וחוזרים למה שהיינו, או ליותר גרוע... מפחידה אותי.

החשש הכי גדול שלי הוא שנזנח את כל הדברים הטובים שכן בוקעים החוצה במציאות המוזרה הזו, שכמוה לא ידענו, ביום שהנגיף ימות. ויש כמה תובנות חשובות, שחייבים, לעניות דעתי, ללמוד מהן וליישם אותן עוד לפני. ממחר בבוקר.

דווקא נוע תנוע: מחשבות על מערכת התכנון הלאומית בשעת משבר

בתחילת משבר הקורונה הייתה לנו מעידה קטנה, כשהכרזנו על הפסקת הפעילות של מוסדות התכנון. איני יודע בדיוק מה הייתה המחשבה מאחורי ההחלטה הזו, אולי תחושה שמדובר במשבר קצר ימים ועדיף כך. עדיין לא נרקמה בתודעתנו ובוודאי שלא במעשינו, התשתית הטכנולוגית, החדשה לרובנו, והוותיקה בעולם הגדול, שבה אפשר לעשות דברים מרחוק.

לא אוסיף מילים מיותרות על תילי התילים שנכתבו בנושא הזה בשבועות האחרונים. אחדד רק את התובנה שלי לגבי מערכת התכנון הלאומית. החלק המקצועי, ובו - מינהל התכנון, לשכות התכנון המחוזיות, צוותי התכנון וההנדסה ברמה המקומית, וכן, מוסדות התכנון שהם מזינים - המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, הוועדות המחוזיות, הוועדות המקומיות, וועדות הערר והוועדות המיוחדות באשר הן.

לפני כשלושה שבועות העובדים נשלחו ברובם הביתה, לחופשה על חשבונם, והם, בעל כורחם, בטלים מעבודה. זה נעשה באופן גורף, כשאר עובדי השרות הציבורי, בממשלה, ברשויות המקומיות ובמגזר הציבורי כולו, הנתפשים בעיני מקבלי ההחלטות כ"לא חיוניים". "חיוני" נתפש רק מי שמציל חיים, עושה סדר ציבורי, מייצר מזון ותרופות וכל מי שתרומתו היא ישירה למאבק בנגיף.

אבל חייבים גם לראות גם את התמונה הגדולה. לשאול את השאלות, שעדיין לא מאוחר לשאול - מי עוד יכול לתרום למאמץ הלאומי, מה הוא יכול לתרום וכיצד, בלי לחרוג כלל כמובן, מההנחיות המלאות של משרד הבריאות, קלה כחמורה.

עובדי מערכת התכנון, כמשל, הם קבוצה שמתמזגים בה כמה מרכיבים המאפשרים התייחסות שונה של מקבלי ההחלטות, שעניינם גם בראייה לטווח הבינוני והארוך. הם יכולים ברובם להמשיך ולעבוד מהבית ולייצר תפוקה. כמעט במאה אחוז.

מערכות המידע המקוון שאליהם עברה מערכת התכנון בשנים האחרונות, מהגשת תוכניות ועד להגשת בקשות להיתרי בנייה, מאפשרת לבודקי ההיתרים, מובילי התוכניות, ראשי הצוותים, מהנדסי הוועדות המקומיות, מתכנני המחוזות, יושבי הראש וחברי כל וועדות התכנון, לראות את כל החומרים על צג המחשב שלהם. על שולחנותינו נערמות בשבועות שעוברים תוכניות ובקשות במאות, אם לא באלפים.

בעשרת הימים האחרונים, אחרי שהתעשתנו והחזרנו את מוסדות התכנון לפעולה חלקית, אנחנו מוכיחים שזה אפשרי, ואפילו יעיל. המועצה הארצית התכנסה וקיבלה החלטות, כל הוועדות המחוזיות במליאותיהן או בוועדות המשנה שלהן, הות"ל, הותמ"ל, רבות מהוועדות המקומיות קיימו ישיבות מליאה ורשויות רישוי והפיקו היתרים ואישורי איכלוס. רק מה, כל זאת עם ידיים קשורות מאחור ורטיות על העיניים.

העובדים שלנו יושבים בבית בטלים בניגוד לרצונם כאמור מעבודה. היינו ונוכל לעשות הרבה יותר, אילו הם היו יכולים להמשיך ולעשות את עבודתם המקצועית מהבית. והם יכולים. נבצר מבינתי מדוע זה לא מתאפשר להם. מדוע אפשרו רק ל-30% לעבוד? ולמה עתה אנחנו מתחננים שיאפשרו לנו להגדיל את המכסה ל-50%? למה לא כל מי שיכול לתרום מהבית לרציפות תהליכי התכנון, יתאפשר לו הדבר?

וכאן אני רוצה לומר מילה אחת על כלכלה, למרות שאני לא כלכלן מדופלם. באינטואיציה שלי אני מבין, שקידום הליכי התכנון מניעים את גלגלי המשק.

זאת הן בשל העובדה הפשוטה שמאחורי אלפי התוכניות וההיתרים עומדים אלפי בעלי מקצוע בשוק הפרטי, מתכננים, שמאים, מודדים, מהנדסים, קבלנים ופועלים, שפרנסתם כרגע נפגעה קשה, או עלולה עוד להיפגע. גם רובם יכולים לעבוד מהבית, מצג המחשב שלהם. והקבלנים, הם משוועים לרוח גבית מאיתנו, שאלו אותם. כך שלא מדובר רק בעובדי מערכת התכנון בשרות הציבורי. המעגל השני גדול בהרבה יותר.

והן בתובנה המעמיקה יותר, שהתוצר של עבודת התכנון הוא צמיחת המשק. בניית שכונות, מוסדות ציבור, אזורי תעשייה ותעסוקה, תשתיות מים וביוב, מתקני אנרגיה, מסילות ברזל, פיתוח תיירותי ועוד ועוד - כל מה שנוגע בחיים ובכלכלה של המדינה מתחיל או עובר במערכת התכנון.

אז אם היא יכולה להמשיך לעבוד בלי להפריע למאמץ ההרואי של חברינו במערכת הבריאות להילחם בנגיף, למה לא? אני קורא לנציב שרות המדינה ולמקבלי ההחלטות, אנא החזירו לנו את העובדים לעבודה מלאה מהבית כבר אחרי חופשת הפסח. לא תצטערו על זה. העובדים ישמחו, אנחנו נהיה מרוצים ונפיק תועלת למשק הישראלי, ואתם? כאמור, לא תצטערו.

מה בין השבטים לרשת הדייגים

בנוסף לתרומותיה של מערכת התכנון לצמיחה במשק, יש לה בעיני רבים גם תפקיד חברתי חשוב. התכנון מניח את התשתית למבנה הפיזי של מרקם החיים בעתיד. בתחזית הצופה לנו הכפלת האוכלוסייה בתוך כמה עשורים, קרי על אותה פיסת קרקע קטנה שאנו מצטופפים בה גם היום, נחיה כ-18-20 מיליון בני אדם, האתגר שלנו גדול שבעתיים.

למבנה הפיזי הזה יש ותהיינה גם השלכות חברתיות מרחיקות לכת, ואז, באותו עתיד שאף לא אחד ישורנו באמת, החיים שלנו ייראו אחרת ממה שאנחנו מכירים היום. הנגיף איפשר לנו הצצה קטנטנה לימים האלה שיבואו, ואולי אולי, לפני ש"נוריד את הניילונים מהחלונות", ננסה ללמוד משהו מההצצה הקטנה הזו.

רבות התייחסו בפורומים שונים וכאן ב"גלובס" לתובנות הראשונות שעולות מהחיים בצל הנגיף ולשינויים שנצטרך לעשות במחשבה ובמעשה התכנוני לעתיד כתוצאה מהן. עם רובן אני מסכים ולא בזה עיסוקי כאן. ההשקפה שלי על עולם התכנון גורסת, שיש שלוש תכונות שהכרח שיימצאו בנו המביטים אל העתיד.

האחת, אופטימיות. חייבים להאמין שיהיה טוב, אחרת למה לתכנן בכלל? השנייה, חדשנות ויצירתיות. אסור לתכנן במושגים של העבר את העתיד. והשלישית, היא ענווה. אף לא אחד באמת יודע מה יהיה. הנה בא הנגיף והוכיח זאת שוב.

ארצה לומר משהו על החברה שעבורה אנחנו מתכננים. לא אחדש דבר בכך שאומר שוב עד כמה חצויים, שונים, מתרחקים, שלא לומר שסועים ופצועים, הם מרכיביה של החברה הישראלית. השבטים. האבחנה שלי על ההיסטוריה האנושית בכללה, מאז שהנחש פיתה את חווה בגן העדן, מאז שקין קם על אחיו הבל להרגו, שהכוחות המפרידים, היו מאז ומעולם חזקים הרבה יותר מהכוחות המחברים. ככה זה. הטבע האנושי? גזירה משמיים? פיסיקה? איני יודע.

אולי הכוחות המפרידים מפיקים יותר תועלת למפעיליהם, מאשר התועלת המופקת מאלה ששוקדים לחבר בין אנשים. שאלה כבדה. מה שבטוח הוא, שלכל אחד הבחירה באיזה צד הוא. ואין כאן בחירה פוליטית, אלא בחירה ערכית, בין לחזק את הכוחות המפרידים לבין לחזק את המחברים. אני שייך למחברים. אני חושב ורוצה להאמין, שכל עולם התכנון שלנו עוסק בחיבורים בין בני האדם.

הראייה התכנונית היא מכלילה, כוללת, רחבה, חוצה גבולות, תרבויות, קהילות וישויות, כיוון שהיא עוסקת בחיים עצמם. ובחיים עצמם הרבה מהגבולות אינם נראים ואינם משמעותיים - אנחנו גרים כאן, קונים שם, לומדים מזה, מבלים מזה, עובדים במקום אחד, נרפאים באחר וכן הלאה. התשתיות אינן רואות גבולות, וגם החיות והצפרים לא.

אני מדמה את זה למוטיב "רשת הדייגים" שאני משתמש בו הרבה כשאני מדבר בפני מתכננים ותלמידים. ברשת הדייגים יש שני מרכיבים - חורים וחוטים. החוטים מחברים את הרשת לרשת ועושים ממנה מה שהיא. בלעדיהם אין רשת. יש חורים בחברה שלנו. הולכים וגדלים לדאבוני, כבר אמרתי. אבל יש גם חוטים מחברים, ואותם עלינו לאתר ולחזק. עלינו להשתמש בהם כדי לבסס עליהם את התכנון, להניח עליהם תשתית פיזית וחברתית כזאת שתאפשר לנו לחיות כאן למרות החורים וההבדלים בינינו. הנה בא הנגיף, וחיזק למרבה הפלא את החוטים המחברים. גם הוא לא מכיר גבולות, אינו מבדיל בין קהילות, אמונות, או צבע העור. גם לא בין טובים לרעים.

גיליון ערב חג הפסח של "גלובס" העלה לכותרתו את המונח סולידריות ואני משבח אתכם על כך. הסולידריות מתאפשרת כשהחוטים מתחברים להם.

החודש אנחנו חוגגים את חגי האביב. היהודים את פסח, הנוצרים את הפסחא, הדרוזים את חג הנסיא שועייב והמוסלמים יחלו את חודש הרמדאן. אלוהים, ברא את האדם בצלמו... החגים זה כבר מעשה ידינו... אני מאמין שלא במקרה הם יוצאים יחד פחות או יותר. מישהו שם למעלה מתעקש להילחם בכוחות המפרידים ולחזק את המשותף. אני לגמרי איתו.

הכותב הוא יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז הצפון