דעה: מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה העיקרית של צה"ל

בתחילת החודש הופיע בפייסבוק סרטון קצר שהפיק ארגון בשם "הפרויקט לניצחון ישראל" (שצולם לפני שהתבררו מימדי מגפת הקורונה) ובו הופיעו קצינים בכירים במילואים שטענו שיש להפוך את יהודה ושומרון מנטל לנכס.

מבלי להמעיט מהניסיון הביטחוני של הקצינים הללו, הרי שהמסר נותר פשטני. נכון, קשה להביע רעיון שלם ומקיף בסרטון בן שתי דקות, אך טענותיהם כפי שהופיעו בו לא מחזיקות מים.

כך לדוגמה, טען בסרטון אל"מ (מיל.) יהודה וגמן, מח"ט שריון לשעבר, כי "בכל מקום שיצאנו וויתרנו כדי לקבל שלום בהסכמה, קיבלנו את ההפך". באמת? ומה עם הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצרים, או השטחים שעליהם ויתרה ישראל בהסכם השלום עם ירדן? האם בעבורם לא קיבלה ישראל נכסים אסטרטגיים של ממש?

עסקת המאה תחסל את רעיון המדינה הפלסטינית אמר בסרטון הח"כ לשעבר, קצין רפואה ראשי (תא"ל במיל.) אריה אלדד. אבל מאחר ואין בכוונתו לתת אזרחות ישראלית לפלסטינים, ואין הוא יכול (או רוצה) לגרשם, מה הוא מציע במקום? בסרטון הוא לא אומר.

יש גם דעות הפוכות. אלוף פיקוד המרכז לשעבר, האלוף (מיל.) גדי שמני, למשל, אמר בראיון לאחר שפרש כי "התיישבות ביטחונית זה דבר שהוא לא רלוונטי לימינו. היום אנחנו יודעים להגן על המדינה גם בלי הזדקקות ליישובים". שמני תמיד נחשב למפקד שאינו נרתע מקשיים. כמפקד סיירת צנחנים נפצע במארב בעומק לבנון. אך למרות הפציעה, סיפר לימים בריאיון, "המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם". אבל שמני היה אמיץ לא רק בקרב. ב-2016, בכנס במרכז הבינתחומי, אמר ששליטת צה"ל על 2.5 מיליון אזרחים פלסטיניים מקשה עליו "להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם. הצבא מאבד מהערכיות ומהכושר שלו והופך לשק חבטות של פוליטיקאים." המשמעות היא שבעוד שלכאורה השליטה ביהודה ושומרון מביאה לחיזוק הביטחון מפני הטרור הפלסטיני, היא מחלישה את המוכנות לאיומים אחרים.

ובעצם, מה לטענות שבסרטון ולניצחון? למרות משבר הקורונה, מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה האמיתית של הצבא, והיא הסתמכותו הגוברת על אש מנגד (בעיקר מן האוויר), ופחות על כוחות קרקעיים. לא בכל מקום זו שגיאה, אבל האש הפכה לברירת המחדל, והיא אינה צריכה להיות כזו.

לאחרונה נפתחה קבוצת פייסבוק לבוגרי שנות הלחימה בלבנון וסיפורים רבים סוף-סוף יוצאים לאור. בין היתר עולה ממנה כי בשנים שצה"ל שהה בלבנון היו בו מפקדים שחתרו למגע עם האויב (ועשו זאת גם אחר-כך באינתיפאדה השנייה). שניים מהבולטים שבהם הם תא"ל ארז גרשטיין ז"ל מגולני והאלוף (מיל.) יאיר גולן מהצנחנים. בספר "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, מובא מסמך תפיסתי בו כתב גרשטיין כי בלחימה ישנה "חשיבות מכרעת לנטילת יוזמה" (עמוד 223). גרשטיין פעל בהתאם. כך למשל, כמח"ט בלבנון, ב-1993, הוביל מרדף אחר שלושה פעילי חיזבאללה וירה אש לא מכוונת במטרה לגרום להם להיחשף. "המהלך הצליח. אנשי החיזבאללה ירו בחזרה וחשפו את מיקומם. ארז הוביל הסתערות והרגם" (עמוד 145).

גולן, שיזם ופיקד על פעולות רבות ומוצלחות כנגד פעילי חזבאללה בלבנון וכנגד מחבלים פלסטיניים ביהודה ושומרון, הדגיש לאחרונה בראיון את חשיבות החתירה למגע וחיכוך עם האויב. "מי שרוצה לנצח מלחמה, צריך לאהוב את החיכוך. צריך לדעת להגיע לחיכוך, וצריך לא לפחד מהחיכוך הזה", אמר. יתרה מכך, קבע, "הפקודים שלך צריכים לחתור למגע. אני לא מכיר מלחמה שהוכרעה על ידי צבא שנמנע ממגע". זה כל הסיפור, ואת הגישה הזו יש להטמיע ולחזק בצבא ובקרב מקבלי ההחלטות. כי בסוף, עם מגפת הקורונה ישראל תתמודד בהצלחה, ואז יחכו לה אתגרים אחרים, גם ביטחוניים, מעבר לפינה. 

הכותב הוא מפעיל הבלוג הביטחוני "על הכוונת"