דעה: ימי הקורונה מוכיחים שמשל השמן והרזה פשוט לא נכון

במרץ 2003 נשא שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, את "משל האיש השמן והאיש הרזה". במשל זה, שבו האיש הרזה הוא המגזר הפרטי, נושא על כתפיו את האיש השמן, המגזר הציבורי, ביטא נתניהו באופן מזוקק ביותר את הטיעון הכלכלי המקובל שמשמיעים הניאו-ליברלים.

מגזר ציבורי גדול, בעל הוצאות גדולות המחייבות נטל מס גבוה, פוגע בפעילות הכלכלית ומאט את הצמיחה. כבר אז הכרתי מחקרים כלכליים שניסו לבדוק באופן מדעי את השפעת גודל המגזר הציבורי על הצמיחה, וידעתי כי תוצאותיהם לא חד-משמעיות. לכן, התייחסתי למשל של נתניהו בספקנות, אף שטרם בדקתי אותו לעומק.

מספר שנים אחר-כך, בשנת 2009, התבקשתי על-ידי "כנס קיסריה" להוביל צוות שיבדוק את גודלו הרצוי של המגזר הציבורי. נכנסתי לעומק הסוגיה וזיהיתי כי המשל של נתניהו אמנם יפה, אך אינו נכון כלל. זאת, הן על-פי התיאוריה הכלכלית והן על-פי הנתונים האמפיריים. בדיוני הצוות הצגתי מחקרים שונים, והשוויתי את קצבי הצמיחה ארוכי הטווח ואת הגודל הממוצע של המגזר הציבורי בארצות OECD. מצאנו, כי אין מיתאם בין שני המשתנים הללו.

כך הצלחתי לשכנע את הצוות, שכלל את אבי בן-בסט, אביה ספיבק ועוד, לטעון כי ההחלטה על גודלו של המגזר הציבורי, בגבולות רחבים למדי, אינה כלכלית, אלא פוליטית-חברתית. היא תלויה בשאלה כמה ישראל חפצה בצמצום האי-שוויון, שכן הגדלת המגזר הציבורי מגדילה שוויון, בעוד שהקטנתו מגדילה אי-שוויון.

שנתיים לאחר מכן, ב-2011, פרצה המחאה החברתית, והמחישה כי ציבורים רחבים בישראל מעדיפים יותר שוויון ויותר סולידריות. ככלכלן, יכולתי לתמוך בתביעות של ראשי המחאה, כי ידעתי שהכלכלה תתפקד באופן דומה הן כשהמגזר הציבורי קטן והן כשהמגזר הציבורי גדול. לכן, אם רוב הציבור תומך בכך, יש לנטוש את המדיניות הניאו-ליברלית, ולהגדיל משמעותית את השירותים החברתיים שהמגזר הציבורי מספק.

הפעם נתניהו היה כבר ראש הממשלה, אך עמדותיו הניאו-ליברליות לא השתנו. הוא הצליח להוציא במהירות את הרוח ממפרשי המוחים, והמשיך במדיניות הקודמת ללא שינוי ממשי.

מן המחאה הציבורית למדתי על הצמא הגדול בציבור להבנת הכלכלה הישראלית. כתבתי ספר שמסכם את המחקר וההוראה שלי בנושא, שיצא לאור בשנת 2018, בשם "כלכלת ישראל". בספר הצגתי הוכחה נוספת לכישלון המשל על האיש השמן והאיש הרזה, והפעם מישראל. בשנת 1973 היה המגזר הציבורי קרוב ל-80% מהתוצר.

בשנת 2018 הגיע ל-40% תוצר. כלומר, האיש השמן עבר דיאטה רצחנית, בעיקר הודות לשלום עם מצרים. עם ההוצאות הציבוריות ירד גם נטל המסים. והנה, בשנים אלו צמח המשק באופן יציב למדי, כשהתוצר לנפש צומח בממוצע ב-1.7% לשנה, ללא שינויים משמעותיים.

כלומר, ניבויו של נתניהו נכשל. הספר הגיע למסקנה שמדיניות צמצום המגזר הציבורי אינה משקפת שיקולים כלכליים, אלא אידאולוגיה ניאו-ליברלית. חשוב לציין כי לאידאולוגיה זו שותפים, נוסף לנתניהו, הפוליטיקאים הבכירים בישראל. אידאולוגיה זו מבטאת קשרי הון-שלטון. הפוליטיקאים רוצים להקטין את ההוצאות כדי להוריד את שיעורי המס, כי כך הם מיטיבים עם חבריהם העשירים. זה המצב בישראל, והוא דומה בהרבה ארצות מערביות אחרות.

כך כתבתי בשנת 2018. אך כשהגיע משבר הקורונה, הבנתי כי טעיתי ולא הערכתי די את הנזק שבמדיניות הקיצוצים. מתברר, שאם המגזר הציבורי מצומק יותר מדי, כמו בישראל ובהרבה ארצות מפותחות, הדבר פוגע בכלכלה בעת משבר כמו הנוכחי. למשל, ישראל הגיעה למגפת הקורונה עם מערכת בריאות דלה, בציוד ובכוח-אדם, מה שהצריך בידוד אגרסיבי יחסית, כדי לשטח את העקומה, וגרם לנזק כלכלי גבוה מאוד. גם השחיקה בדמי האבטלה ובקצבאות השונות, פוגעת ביכולת של אנשים להתקיים בעת מצוקה, מקטינה את הביקוש, ומעצימה את המיתון הכלכלי.

כמובן, אפשר לטעון כי קשה לחזות את הקורונה, שהיא אירוע בעל הסתברות קטנה מאוד. אך גם אם מגפה בסדר גודל כזה מתרחשת רק פעם במאה, הסתברות של אחוז אחד לאובדן כלכלי כה גדול אינה זניחה כלל. לכן טעיתי כשלא חשבתי על כך.

אך טעותם של נתניהו והחושבים כמוהו, כי יש לצמצם את ההוצאות הציבוריות בכל מחיר, גדולה הרבה יותר. כי נוסף לכך שצמצום אינו מגדיל את הצמיחה, ומגדיל את אי-השוויון, הוא גם יכול לפגוע קשות בתפקוד הכלכלה עם התפרצות אסון טבע גדול, כמו מגפה. לכן, האידאולוגיה הניאו-ליברלית אינה רק בעיה פוליטית וחברתית, היא גם בעיה כלכלית.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, מחבר הספר "כלכלת ישראל" ונשיא האגודה הישראלית לכלכלה