דעה: המרוץ לתחתית של חסרי האחריות בימי משבר הקורונה

בזמנים רגילים, זמנים של צמיחה כלכלית ותעסוקה מלאה, מתמודדת הממשלה עם לחצים להגדלת ההוצאה. מערכת הביטחון מדברת על איומים שדורשים תקציב נוסף (ומצ'פרת את הפנסיונרים), מערכת החינוך לוחצת לקבלת תקציבים לשיפור ההוראה (ומעלה שכר למורים הוותיקים), מערכת הבריאות תמיד בקריסה, ההשקעה בתשתיות תמיד בפיגור אדיר (זה נכון); וכמובן, הביטוח הלאומי וארגונים חברתיים טוענים שיש בישראל עוני רב ונורא, ואפילו רעב, וכל זה דורש הגדלה עצומה של התקציבים.

ועם כל זאת, עוד לא דיברנו על הלחצים להטבות מס סקטוריאליות, ולסיוע למגזרים כאלה ואחרים בסגנון "נטו משפחה" ו-"נטו תעשייה" ועוד ועוד... הלחצים תמיד רבים והתקציב תמיד מוגבל.

בזמנים רגילים, מתקבל הרושם שהעובדה הפשוטה שאין לממשלה מקור תקציבי שאינו הציבור, בהווה או בעתיד, לא לגמרי ברורה. לא לציבור הרחב, לא לפוליטיקאים, ובוודאי שלא לתקשורת. רוב הפוליטיקאים מתחרים בהבטחות להגדלת ההוצאה (בלי לציין מקור, ולרוב עם הבטחה שלא להעלות מסים), והתקשורת מלינה על הממשלה שמפקירה את החלשים/בריאות/מעמד בינוני/חינוך/תשתיות.

בזמנים רגילים, פוליטיקאים פופוליסטים חסרי אחריות מדברים בשפה של "אנחנו מממנים", "נשלם", "נסייע". והתוצאה הבלתי נמנעת היא, שככל שהפוליטיקאי פחות אחראי ומעביר מסר של "יש לי כסף, ואני אתן לכם אותו", הדרישות רק הולכות ועולות. אז מגדילים את יעד הגירעון, ומפקירים את ההכנות וההיערכות לזמן משבר, שתמיד מגיע. זאת, כפי שאכן נהגה ממשלת ישראל בשנים האחרונות. בזמנים רגילים, מול הפופוליזם וחוסר האחריות, יש בכל זאת מגבלות. גם הפופוליסטים מבינים שיש גבול להפקרות, והם נאלצים לרסן את עצמם ולהסתפק בחוסר אחריות חמור, אבל לא יותר.

כך בזמנים רגילים.

בזמן משבר הכול קורס. מגבלות ההוצאה הוסרו, והפוליטיקאים חוגגים על ההזדמנות "להיות נדיבים". אבל מול הנדיבות, התקשורת מלינה על קמצנות. מסתבר, כך לפי אנשי התקשורת והפרשנים, שהגדלת ההוצאה ב-80 מיליארד שקל היא בכלל לעג לרש. ובמדינות אחרות הוציאו (כאחוז מהתוצר) הרבה יותר על סיוע לציבור ולעסקים, בהתמודדות עם המשבר. בתגובה, הפוליטיקאים מסבירים שזה רק נדמה, כי שם זה בעיקר הלוואות וערבויות, והאמת היא שאנחנו הרבה יותר נדיבים - אנחנו נותנים מענקים לעסקים, משלמים את הארנונה עבורם, ומוותרים על מסים.

וכך נוצר מרוץ בין הממשלות בעולם. אף ממשלה לא רוצה להיות מאחור. הממשלות, נכון יותר הפוליטיקאים ששולטים בממשלות, רוצים להיות קצת יותר נדיבים מהממוצע. וגם להתרברב בנדבנות גדולה יותר.

ורק שוכחים להגיד דבר אחד: הפוליטיקאים, לא באמת נדיבים. הם לא הביאו כסף מהבית. כל שקל שהם מחלקים עכשיו, הוא על חשבון הציבור, בהווה ובעתיד. כל מה שהם יכולים לעשות זה להעביר כסף מכיס לכיס. לא יותר. וכל "מתנה" לציבור היא למעשה גזירה על הציבור.

כמובן, מכל זה לא נובעת המסקנה שאין צורך בהגדלת ההוצאה הממשלתית בזמן מיתון. רק צריך להבין שלפוליטיקאים, בלחץ הציבור והתקשורת, יש אינטרס לנהוג בחוסר אחריות, וככל שנוהגים בחוסר אחריות רב יותר, הלחצים לפזרנות נוספת רק גוברים. ואז גם נוצר משוב חיובי נורא, שאין מי שיבלום אותו בזמן משבר.

אז בהחלט כן חשוב שהממשלה תשלם דמי אבטלה לשכירים וגם לעצמאים, עד תום המשבר, וחשוב להגדיל מאוד את תקציב הבריאות להתמודדות עם המניעה והתחלואה מווירוס הקורונה, וחשוב להמשיך להשקיע בתשתיות למען היום שאחרי המשבר, וכדאי גם להקל את הרגולציה והביורוקרטיה במטרה להקל את החזרה לשגרה בתום הסגר. אבל כדאי גם לזכור שלכל שקל שהממשלה מוציאה היום, יש מחיר.

אנחנו נשלם אותו בעתיד עם ריבית. והפרזה בהוצאות בשלב זה של המשבר תקשה מאוד על הרחבת ההוצאה בהמשך, ואנחנו עדיין לא יודעים כמה זמן עוד יימשך המשבר, וכמה זמן ייקח לכלכלה להתאושש בתום המשבר.

ובסוף, כדאי לזכור, מה שרבים מסרבים להבין: נפלה עלינו מכה קשה, והממשלה לא יכולה לבטל את הגזירה. 

הכותב הוא פרופסור לכלכלה מהבינתחומי הרצליה ואוניברסיטת ווריק באנגליה