שוק העבודה העולמי בכלל, והישראלי בפרט, עובר משבר קשה שהמדינה לא חוותה כמותו על רקע התפשטות נגיף הקורונה.
בהתאם להנחיות משרד הבריאות ענפים רבים הונחו להפסיק את פעילותם, כשביניהם נמנים ענפי התיירות והמסעדנות, ענף הקוסמטיקה, ועוד ענפים רבים בהם קיים מגע ישיר וקרוב בין העובד לבין הלקוח.
מספר דורשי העבודה במדינת ישראל חצה את המיליון, מרביתם זכאים לסיוע ותמיכה ממוסדות המדינה בדמות דמי אבטלה. בהתאם לחוק הביטוח הלאומי מי שנפלט משוק העבודה שהנו תושב מדינת ישראל שגילו מעל 20 ועדיין לא הגיע לגיל פרישה ובתנאי שצבר תקופת אכשרה מספקת - זכאי לדמי אבטלה.
במבוך זה בין התנאים והקריטריונים הקבועים בחוק לבין ההנחיות המתחדשות ערבים לבקרים בניסיון להגמיש את התנאים נותרו הערבים שגילם פחות מ-20 מאחור, ללא כל רשת ביטחון וללא כל מענה.
בשונה מהמגזר היהודי שהצעירים שם מתגייסים לצבא, הערבים הצעירים מתחילים את דרכם התעסוקתית ורבים מהם עובדים בענפי המסעדנות והתיירות, ומשלבים עבודה עם לימודים במוסדות להשכלה גבוהה, משלמים מסים ודמי ביטוח לאומי. אזרחים קונפורמיים שכל רצונם ללמוד ולהתפרנס בכבוד, אך אינם מבוטחים בביטוח אבטלה.
בהתאם לכללים לפני משבר הקורונה קבוצת צעירים זו לא הייתה זכאית לדמי אבטלה נוכח מגבלת הגיל המעוגנת בחוק הביטוח הלאומי, חקיקה מפלה זו קיבלה גם תמיכתו של בית הדין לעבודה ואושררה על ידו ללא מצמוץ וללא ייסורי מצפון.
עם זאת, במצב הרגיל צעירים ערבים, וחרף אפלייתם, "הסתדרו" והשתלבו בשוק העבודה והפגיעה בזכויותיהם כמעט ולא הורגשה כששוק העבודה שקק חיים והיה ניתן למצוא עבודה באופן קל יחסית.
אולם, משבר הקורונה הביא מציאות חדשה ושונה, העדר מקומות עבודה, סגר ומניעת פעילותם של עסקים רבים, וביום בהיר אחד מצאו הצעירים הערבים את עצמם ללא עבודה, וללא אפשרות להשתלב בעבודה.
כפי שראינו בחודש האחרון משבר הקורונה לא פסח על אף קבוצה במדינה, כלל המשק נפגע קשות עקב הקפאת פעילותם של עסקים ומעסיקים רבים שהביאה להוצאת עובדים רבים לחופשה ללא תשלום או לפיטוריהם.
במהירות רבה המדינה ומוסדותיה פעלו להוצאת הנחיות להגמשת תנאי זכאות, הנחיות והוראות סיוע לקבוצות שאין להם מקור הכנסה, המדינה ומוסדותיה עמדו לצדם של כלל האזרחים למעט הצעירים הערבים.
כך למעסיקים עצמאיים הותוו תוכניות חירום וסיוע מיוחדות וחריגות. המדינה העניקה לעצמאיים מענקים והעמידה בפניהם ברירת הלוואות בערבות המדינה.
המדינה אף פעלה להגמשת תנאי תקופת האכשרה לצורך קבלת דמי אבטלה ופעלה לקיצור התקופה ל-6 חודשים במקום 12 חודשים שהונהגה ערב התפרצות המשבר. הכל על מנת להכליל כמה שיותר עובדים שנפגעו במשבר זה, המדינה אף לא היססה עת החליטה לוותר על התנאי המחייב את העובדים לנצל את ימי החופשה הצבורים לזכותם בטרם ישולמו להם דמי אבטלה ובהתאם להנחיות החדשות ישולמו דמי אבטלה ללא צורך בניצול ימי החופשה.
גם לקבוצות המבוגרות, אלו שכבר הגיעו לגיל הפרישה ואשר במצב הרגיל אינם זכאים לדמי אבטלה המדינה התאמצה ויצאה מגדרה על מנת לספק להם מענה הולם מכבד ומכובד, וכך התוותה מסלול מענקים לקבוצת המבוגרים שנפלטו משוק העבודה, וטוב שכך.
אך מי סופר את הערבים? האם הצעירים הערבים מצויים בסדר עדיפויותיה של המדינה היהודית? מסתבר שהתשובה לכך הנה שלילית, הערבים הצעירים שקופים. אין להם קול, אין מי שרואה אותם ואין מי ששומע את זעקתם.
רבים מהצעירים הערביים חייבים בתשלומי שכר לימוד, כלכלה, שכר דירה והוצאות שוטפות נוספות, אך המדינה מעדיפה לטפל בצורכיהם של כל העובדים "האחרים".
במצב של היום, בהעדר תעסוקה והעדר מקור הכנסה ולו מינימלי ובהתאם למדיניות המונהגת במוסדות המדינה, נראה כי קבוצה זו אינה מספיק חשובה כדי לזכות בתמיכה וסיוע המדינה ומוסדותיה. וככל הנראה, הם יצטרכו להסתדר לבדם ולעבור את המשבר בכוחות עצמם.
האם יש מי שירים את הכפפה ויביא את קולם של הצעירים הערביים למוסדות המדינה?
הכותב הוא עורך דין, מומחה בדיני עבודה וביטוח לאומי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
