בהיסטוריה רבת העלילות של השרלטנות ושל רפואת-האליל, המעמד ההוא בבית הלבן, ביום חמישי שעבר, היה אולי חסר תקדים: נשיא ארה"ב ניסה לשכנע את שומעיו, בייחוד את הרופאה המדופלמת המתאמת את "כוח המשימה" שלו לענייני הקורונה, כי הגיעה השעה לבחון את היתרונות הצומחים מהזרקת נוזלי חיטוי אל תוך ריאותיהם של חולי קורונה.
ד"ר דברה ברקס ישבה במרחק ביטחון מן הנשיא, מימין לדוכן הדוברים, כשצעיף צבעוני נאה כרוך סביב צווארה. הצעיפים הם סימן ההיכר שלה מאז זינקה אל מרכז התודעה הציבורית, בערך לפני חודשיים. פניה של ד"ר ברקס נשארו חתומים בשעה שהנשיא חזר וניסה להביא אותה לאיזושהי מחווה של הסכמה או של אישור, במלים או בתנועת גוף. היא לא הגיבה.
העולם החיצון, לעומת זאת, הגיב בתערובת של תדהמה ואימה. בעלי בריתו של הנשיא העדיפו לשתוק, או להתבטא "שלא לייחוס". מבקרים לא ידעו את נפשם, אם מזעם ואם מעונג. ששה חודשים וטיפה לפני הבחירות לנשיאות, דונלד טראמפ כרה לעצמו עוד בור אחד, עמוק מקודמיו.
ד"ר ברקס, בנדיבות לבה, ניסתה אחר כך לתקן את הרושם. היא אמרה לרשת פוקס, שזו דרכו של הנשיא: "כאשר הוא שומע עובדות חדשות, הוא מנסה מייד לבדוק אותן, בקול רם", היא אמרה. כמובן, זכותו של הנשיא לבדוק עובדות, אבל מקומן של בדיקות כאלה הוא מאחורי דלתיים סגורות. התדרוך היומי לעיתונות נועד לעדכן את העם האמריקאי בפרטי המאבק נגד נגיף הקורונה, לא לשעשע את צופיו בספקולציות מוטרפות על התועלת הצומחת משתיית רעל.
לפנות בוקר, שעון ישראל, פשטו ידיעות בשורה של כלי תקשורת, כי הנשיא עומד להדיח את שר הבריאות, אלכס אזאר, ואפשר שד"ר ברקס תחליף אותו. אבל בזמן כתיבת הרשימה הזו הבית הלבן עדיין הכחיש.
"לא שווה את הזמן והמאמץ!"
גם מאחורי חומות הבית הלבן היה אפשר לשמוע, או לפחות לשער, את קול חריקת השיניים ותלישת השיער של אנשי סגל הנשיא. הוא עצמו הסביר למחרת, שהוא בכלל לא התכוון, והוא היה "סרקסטי מאוד". מעטים מאוד קיבלו את ההסבר הזה, בייחוד מפני שבדיקה חוזרת של ההקלטה אינה מגלה שמץ של סרקזם. אדרבא, הנשיא נשמע עומד על דעתו, וחוזר ומפנה את השאלה אל ד"ר ברקס. במידה שהיה אפשר לזהות טון משתמע, זה לא היה טון של עקיצה, או של הקנטה, אלא של הפצרה.
למחרת, הנשיא קיצר את תדרוכו היומי ל-22 דקות (האורך הממוצע של אפיזודה בקומדיית מצבים), וסירב להשיב על שאלות. אתמול הוא ביטל את התדרוך, ושיגר ציוץ נרגן במיוחד. "מה הטעם במסיבות עיתונאים בבית הלבן, כאשר התקשורת המרכזית-המקרטעת (lamestream) אינה מציגה אלא שאלות עוינות, ואז מסרבת למסור במדויק את האמת או את העובדות. הם מקבלים מדרוג-שיא, והעם האמריקאי אינו מקבל אלא פייק ניוז. לא שווה את הזמן ואת המאמץ!"
אכן, הנשיא שרוי במצב רוח רע. עד זה לא כבר הוא הסביר מה חשוב הוא המדרוג של תדרוכיו, מפני שבזכותם האמריקאים מתוודעים אל מעשי ממשלתם; ומפני שהמדרוג כה טוב, הנשיא אינו זקוק עוד לתיווך של "המדיה המרכזית־מקרטעת", אלא הוא מדבר במישרים אל ההמונים. פרשת יום חמישי לימדה אותו לקח פתאומי: הדיבור הבלתי אמצעי הפך לבומרנג. הרושם הגובר הוא שהתדרוכים הארכניים, חסרי המשמעת ועתירי-הספונטניות מזיקים למעמדו של הנשיא.
"ביידן לא יזריק לך"
דמוקרטים התחילו לברך את עצמם על מצב עניינים, שעליו הם נהגו לקונן: החשיפה היומית העצומה הניתנת לנשיא בשעה שהמועמד החזוי של הדמוקרטים לנשיאות, ג'ו ביידן, ספון במרתף ביתו במדינת דלאוור הקטנה, ומנסה לשווא לזכות בתשומת לב במדיה החברתית. לאחר קריסת טראמפ ביום חמישי, ההתעלמות מביידן מצטיירת כמועילה להפליא לסיכוייו, מפני שהיא משרתת את מטרת הדמוקרטים להפוך את הבחירות למשאל עם על אישיותו של הנשיא ועל סגנונו.
ביידן צייץ ביום ו': "אני לא מאמין שאני צריך להגיד את זה, אבל אנא, אל תשתו אקונומיקה". הציות הזה זכה במיליון וחצי לייקים, פי 15 ממה שמקבל ציוץ ממוצע של טראמפ. 312 אלף צייצו מחדש את שנינותו הקטלנית של ביידן.
מאז יום ה' נפוצה במדיה החברתית מודעה נוטפת לעג, "ביידן: הוא לא יזריק לך אקונומיקה. בעלת טור ב'וושינגטון פוסט', רפובליקאית לשעבר, ג'ניפר רובין, כתבה אתמול בתגובה על ציוציו האחרונים של טראמפ, "ככה נראה (פוליטיקאי) מובס".
כמובן, לא הכול עניין של לייקים ושל סקרים, אבל הסקרים של הימים האחרונים חוזרים ומראים שרוב האמריקאים אינם בוטחים במנהיגותו של טראמפ בימי הקורונה; והם חוזרים ומעמידים את ביידן בעמדת ניצחון לא רק בזירה הארצית, לא רק במדינות קריטיות, אלא גם בפלחי אוכלוסייה קריטיים. לפי הסקרים, ביידן רכש עמדה חד משמעית של יתרון בין בני 65 ומעלה, גברים כנשים. ב־2016, טראמפ נהנה מיתרון ברור בפלח הזה.
מיותר להגיד, שאנחנו נמצאים חצי שנה לפני הבחירות, שסקרים אינם חזות הכול, שהם יכולים עוד להתהפך על ראשם, ושהילרי קלינטון הוליכה בסקרים עד יום הבחירות (והיא גם ניצחה במניין הקולות הכללי, אבל לא כך מנצחים בבחירות בארה"ב).
אבוי לגנרל שיוצא לקרב העבר
מה קורה לנשיא? מדוע הוא נקלע למלכודות עצמיות כאלה? התשובה על השאלה הזו אינה יכול להיות פוליטית בלבד. הרקורד שלו מראה, כי סגנון מנהיגותו מבוסס על התפרצויות לא צפויות, על הרבה רעש רקע, על אילתורים ועל זרם בלתי פוסק של התרברבויות ושל חמלה עצמית. הוא כול־יכול ("יש לי שליטה טוטלית", כדבריו) והוא קרבן של עלילות־דם ("דיפ סטייט", "פייק מדיה", "הבדיה הדמוקרטית").
זה עבד להפליא ב־2016, הלוא כן. עצם נוכחותו בבית הלבן היא אישור של יעילות שיטותיו. אבל כידוע לכל אסטרטג מתחיל, אבוי לגנרל המוציא את צבאו לקרב על יסוד תוכניותיה של המלחמה הקודמת.
סבלנותו של הנשיא פקעה. כמובן, סבלנותו של מי לא פקעה. אבל השבועות האחרונים גילו, כי פקיעת סבלנות, היא כשלעצמה, אינה מתווה דרך. הוא רוצה לחדש את הפעילות הכלכלית, בצדק. אבל הוא אינו יכול להתכחש לכל מה שאומרים לו האפידמיולוגים שסביבו.
ביומיים-שלושה הבאים מספר הנדבקים הידוע בארה"ב יעבור את רף המיליון; ובמהלך השבוע הבא עומד מספר המתים להגיע ל־60 אלף. ד"ר ברקס הנ"ל חזרה והזכירה בתדרוכיה את התחזיות המתפרסמות באתר של רפואה וסטטיסטיקה covid19.healthdata.org. עד לפני שבוע, האתר הזה חזה 61 אלף מתים עד תחילת אוגוסט. מאז, התחזית עלתה ליותר מ־67 אלף. בשבת מתו בארה"ב יותר מ־2,000 חולי קורונה. קשה להאמין שבין מחר לתחילת אוגוסט מספר המתים יעמוד על 13 אלף. אבל אולי, הבה נקווה.
תסכולו בער בו
דילמת הפתיחה־מחדש של הנשיא היא אמתית ורצינית, ואיש אינו צריך להתקנא באחריות המוטלת עליו. ההחלטה אם לפתוח או להישאר בבית נופלת לקטגוריה של אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. ברוח הפילוסוף קירקגור אפשר להגיד על הדילמה הזו, שאובייקטיביות לבדה אינה יכולה להכריע אותה; שתהיה אשר תהיה הבחירה, היא תמיד תעורר חרטה.
במקום לדבר בכנות וברצינות על חומרת הדילמה, הנשיא העדיף קופצנות, אמביוולנטיות, דבר־והיפוכו. הוא רצה לפתוח לרווחה את שערי הכנסיות לכבוד חג הפסחא לפני שבועיים. הוא חזר בו לאחר שהועמד על גודל הסכנה בוויתור כה מוקדם על מרחק ביטחון חברתי.
אבל תסכולו בער בו, ולפני שבועיים הוא קרא לשלוש מדינות "לשחרר" את עצמן ממושלים דמוקרטיים, אשר סירבו "לפתוח" אותן. בהשראתה של קריאת השחרור, אלפים יצאו לרחובות, רבים בלי מסיכות ובלי מרחק ביטחון, כדי לתבוע פתיחה מייד, מפני שהם אדונים ואדוניות לגופם, ועניינם הפרטי הוא אם הם רוצים להפוך את עצמם לאכסניות ויראליות.
בהשפעת המחאות האלה, ובהשפעת קריאתו של הנשיא, מושל ג'ורג'יה, בדרום ארה"ב, החליט לחזור ולפתוח את מדינתו כמעט ללא הגבלות. תהליך הפתיחה התחיל בסוף השבוע שעבר, והתקשורת התמלאה תיאורים של לקוחות ארוכי שיער ממלאים את המספרות, ומשתזפים משתרעים במלוא גופם על חופי הפלא של האוקיאנוס האטלנטי.
מושל ג'ורג'יה הוא רפובליקאי ימני נאמן מאוד, שטראמפ עזר למסע הבחירות שלו ב־2018. לתדהמת המושל ולהפתעת רוב המשקיפים, טראמפ התנער ממהלך הפתיחה־מחדש. "אני מתנגד חד משמעית", הוא צייץ. 'וול סטריט ג'רנל', שמאמרי המערכת שלו נוטים בדרך כלל לתמוך בנשיא, האשים אותו שהוא הצטרף אל הדמוקרטים ואל המדיה ב"התגוללות על מושל ג'ורג'יה".
התמוססותו המיידית
כתבנו כאן בהזדמנות קודמת על היעדר הגנים הצ'רצ'יליאניים אצל טראמפ. מעטים הם המנהיגים המסוגלים להתבונן בעיני אזרחיהם בזמן משבר עמוק, ולהגיד להם שאין הם מסוגלים להבטיח להם אלא "דם, יזע ודמעות". טראמפ אינו אחד המעטים האלה. הוא מאמין, כי משימתו העיקרית היא להרים את רוחם של האזרחים (להיות להם cheerleader, במסורת הפוטבול האמריקאי). המורשת הבריטית של "הקשחת השפה העליונה" בימי משבר אינה מדברת אל לבו.
פרשן ברשת הרדיו הציבורית הסביר ביום ו', בבוקר שלאחר הדיון בהזרקת אקונומיקה לריאות, כי את הנשיא מדריכה להיטותו למצוא תרופת פלא, או "קליע־כסף". הביטוי האחרון שאול מספרות הערפדים. צייד הערפדים הוא זה היורה את קליע הכסף אל לבו של החי־המת, וגורם להתמוססותו המיידית.
הדימוי של הנשיא כצייד ערפדים אולי דווקא ינעם לטראמפ בגלל האסוציאציה ההוליוודית. לפני שמונה שנים הופק סרט לא רע, שתיאר את אברהם לינקולן, הנשיא ה-16 של ארה"ב, משחרר העבדים השחורים, כצייד ערפדים. טראמפ נוהג להשוות את עצמו עם גדולי הנשיאים, וקיבל ברצון הקבלות בינו לנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון וללינקולן.
אבל הנה ההבדל: שניהם, וושינגטון ולינקולן, היו מבורכים בכושר התאפקות, בהכרת מגבלותיהם הטבעיות, בהערכת הצורך ביצירת בסיס רחב של הסכמה ציבורית. התיאור הזה אינו יכול להיות הולם פחות בשביל טראמפ, המושל באמצעות פילוג וקיטוב.
יתר על כן, לינקולן צייד הערפדים כיוון את הקליע בהצלחה אל הערפד, לא אל לבו שלו.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny