דעה: קורונה ארגונית - החלטות ערכיות ינצחו גם מחלות רקע

משבר הקורונה הביא לכך שארגונים רבים נאלצו לפטר עובדים או להוציאם לחל"ת. יש שיטענו שלפחות חלקם לא בהכרח "נאלצו" אלא ניצלו את ההזדמנות כדי לממש את הצורך שלהם לצמצם את מצבת כוח האדם. צורך שהיה שם קודם, הרבה לפני הקורונה, וזו פשוט סידרה להם את "תוכנית ההתייעלות" הזולה והמהירה ביותר שניתן לבקש.

הצורך לקצץ בכמות העובדים הינו נחלתם של ארגונים רבים, בלי קשר לקורונה. צורך זה נובע כתוצאה ממעבר לתהליכי אוטומציה, דיגיטציה, קשיים כלכליים שהחברה נתונה בהם או פשוט לחצים גוברים מצד בעלי עניין להציג "שורה תחתונה" טובה יותר. עוד לפני הקורונה, ארגונים רבים עבדו על תוכניות התייעלות או הבראה שונות, אך התקשו להוציאן אל הפועל בעיקר לאור התנגדויות שחוו מצד ועדי העובדים. והנה, ביום אחד, באה הקורונה ופתרה את הסוגיה בלי להניד עפעף, בלי לתת דין וחשבון או לספק תשובות והסברים.

הקורונה יכולה להמשיך ולעבוד עבור ארגונים גם "ביום שאחרי". אפשר כבר לשמוע את הקולות בארגון הטוענים שהקורונה פגעה בהם בצורה כל כך קשה ולכן, בלית ברירה, הם פשוט לא יכולים לקלוט חזרה את כל העובדים. גם "אסטרטגיית היציאה" של הממשלה עומדת לצידם, מאחר והיא לא מאפשרת לכל העובדים לחזור בו זמנית, דבר המאפשר לארגונים לבחון למי מהעובדים הם זקוקים ולוותר על כל השאר "בחסות הקורונה".

זה מזכיר את הדיווחים בתקשורת כשכל פעם ספרו את מניין המתים ודאגו להדגיש בפנינו שרובם "קשישים עם מחלות רקע". כל פעם שאמרו את זה התקוממתי ותהיתי לעצמי: "מה זה חשוב שהיו להם מחלות רקע? כל אדם הוא עולם ומלואו. כל אובדן הוא אובדן בכל גיל ובכל רקע". הרגשתי שמשתמשים במחלות הרקע, ולו באופן לא מודע, כדי להרגיע את כולנו - להרגיע את הציבור, את הצוות הרפואי, הניהולי ואפילו את המשפחה של הנפטר. למעשה מחלות הרקע הפכו ל"מנגנון ההכחשה" שלנו. מצד אחד, המנגנון הזה איפשר לנו להתמודד עם המציאות ולהכיל את האובדן, את אי-הוודאות והקושי, אך מנגד זהו מנגנון מסוכן מאחר שהוא עלול גם לכסות על חוסר הצלחה, רגשי מצפון ואשמה ולגרום לאדם לא לקחת אחריות על מעשיו, אלא לתלות את הכישלון בנסיבות חיצוניות בלבד גם כשנדרש להסתכל פנימה.

גם לארגונים יש והיו "מחלות רקע" עוד קודם לקורונה. נשאלת השאלה איך נדע שהם לא עושים שימוש לרעה בקורונה כדי להתמודד עם מחלות הרקע שלהם? איך נדע כאשר ארגונים יטענו שהם לא יכולים להחזיר את כל העובדים שזה אכן נובע מהקורונה ולא בהכרח ממחלות הרקע? האם בכלל ניתן להפריד בין השניים? מחד, אם ארגון סבל ממחלת רקע קודמת הרי שהקורונה עוד יותר החמירה את מצבו ולכן ברור שיקשה עליו עוד יותר להחזיר את כלל העובדים. מאידך, אם מחלת הרקע הייתה שם קודם האם נכון להתמודד איתה דווקא עכשיו בתקופה שבה העובדים זקוקים לעבודתם יותר מתמיד? האם נכון להתמודד איתה דרך צמצום כוח האדם או שזו הדרך הקלה ביותר שאולי תגרום לארגון לפספס הזדמנות חשובה לבחון פתרונות יצירתיים אחרים? מה בכלל צריך להיות הקשר בין מחלות הרקע של הארגון למשבר הקורונה? מתי הקשר הזה רלוונטי ומתי לא? איך הרגולטור צריך להתייחס לזה? איך הממשלה צריכה להתייחס לזה כשהיא מקצה משאבים? איך שומרים על האיזון הנכון בין צרכי הארגון לצרכי העובדים? אלה שאלות משמעותיות שמקבלי ההחלטות צריכים לתת עליהן את הדעת כחלק מההיערכות ל"יום שאחרי". יש צורך לבחון מי מנצל את הקורונה בצורה צינית ומשתמש בה כתירוץ ומי רואה בה הזדמנות אמיתית לשינוי.

ה"יום שאחרי" עלול להפוך למלחמת הישרדות קשה שתגבה קורבנות רבים לא פחות מהקורונה. על המנהלים מוטלת החובה והאחריות להסתכל במראה ולוודא שהם לוקחים החלטות אתיות. אחריות תאגידית נמדדת בדיוק ברגעים אלה. העובדים, הלקוחות והציבור יזכרו בדיוק את ההחלטות האלה כשהם יתאוששו מהמשבר. אלה החלטות שיכולות לבנות או להרוס אמון. החלטות טובות יכולות גם להבריא מחלות רקע קודמות. אלה החלטות שדורשות אומץ ומנהיגות. קחו את ההחלטות האלה ביחד עם אנשיכם. שתפו אותם. נצלו את הקורונה לריסטארט ארגוני אמיתי. זו ההזדמנות שלכם כמו גם ההזדמנות של כולנו. 

הכותבת היא יועצת ארגונית בעלת הסמכה בינלאומית ב- Conversational ®Intelligence