דעה: מיתון הקורונה - הפתרון נעוץ בצעדי חירום

כארבעה חודשים לאחר פרוץ מגפת הקורונה וכחודשיים לאחר הגעתה לישראל, ניתן לומר שכלכלת ישראל והעולם נקלעו למיתון כבד. מיתון הוא חלק ממחזורי העסקים הפוקדים כל כלכלה קפיטליסטית מודרנית, שעיקרם תנודות המשק סביב מגמת הצמיחה ארוכת הטווח. רוב המיתונים נגרמים מירידה בביקוש ולעתים רחוקות מירידה בצד ההיצע.

במקרה שלפנינו יש מיתון משולב, שבו ירידה דרמטית בשניהם. הביקוש ירד בתחומי התיירות, צריכת מוצרים ברי-קיימא (כי לא מגיעים למרכזי הקניות), וההשקעות עקב חוסר הוודאות הדרמטי.

בנוסף, גם המיתון העולמי תורם לירידת הביקוש למוצרי היצוא של ישראל ומעצים אותו. אך הפעם המיתון מלווה גם בירידה חדה בהיצע. בשל המגבלות החריפות על התקבצות יחד של אנשים, הגורמות למקומות עבודה לצמצם את פעילותם, וכן את הייצור שלהם.

קשה מאוד לנתח מיתון כזה. התפתחותו תלויה בדינמיקה של המגפה, וזו עדיין אפופה באי ודאות. בנוסף, מיתון כזה, בו הביקוש וההיצע יורדים יחד, הוא יצור חדש, שהכלכלנים טרם עיכלו דיו. כרגע ניתן רק להבחין בעומק המיתון. ההשוואה הנכונה כרגע היא למיתון החריף ביותר בזיכרון הקולקטיבי שלנו - המשבר הגדול של שנות השלושים במאה העשרים. זה היה מיתון עולמי עמוק וממושך, שנחלצנו ממנו סופית רק במלחמת העולם השנייה. במיתון הנוכחי שיעורי האבטלה בישראל ובארצות אחרות עוברים את חמישה עשר האחוזים, שהיו שיעורי האבטלה הממוצעים בעת המשבר הגדול. זהו כנראה גם שיעור האבטלה בארצות הברית, הכלכלה המובילה בעולם.

השאלה המטרידה העיקרית היא האם המיתון הנוכחי ידמה למשבר הגדול לא רק בהיקפו אלא גם באורכו. על כך קשה לענות, אך ניתן לומר שגם אם צעדים קשים של סגר יעצרו את המגפה תוך חודשים בודדים, ויאפשרו חזרה הדרגתית לעבודה, לא ברור אם המשק יוכל לצאת מוקדם מהמיתון. מהמחקר הכלכלי אנו יודעים שמיתונים מאופיינים באינרציה ולכן מיתון יכול להמשך זמן רב לאחר שהגורם לו נעלם מהשטח. סיבה מרכזית לכך היא חששם של המשקיעים לשים כספם במיזמים חדשים במשק שפעילותו נמוכה. דוגמה מעניינת מההיסטוריה הישראלית הוא המיתון של 1966-1967, שהחל בצמצום ההשקעה הממשלתית, אך הדרדר לירידת ביקושים רחבה, תוך אבדן השליטה של הממשלה. לכן קשה להעריך כמה יימשך המיתון, הן בשל אי ודאות המגפה והן בשל אי הוודאות הכלכלית.

מה יכולה הממשלה לעשות כדי לצמצם את המיתון ואת פגיעתו? המדיניות המקובלת למיתון של ביקושים היא הרחבה תקציבית וכספית, אך זו עלולה שלא להועיל במצב הנוכחי, בו עיקר הפגיעה בפעילות הכלכלית היא מצד ההיצע. לכן יש להמתין עם מדיניות כזו לשלב בו ישוקם ההיצע. ניתן כבר היום להקל יותר על הנפגעים הרבים מהמיתון, באמצעות הגדלת נדיבות רשת הביטחון למפוטרים, ליוצאים לחל"ת, לעצמאים, לפרילנסרים ולעסקים קטנים ובינוניים.

צעד זה חשוב משלוש סיבות. ראשית, בשל סולידריות אנושית בסיסית. שנית, כדי שיהיה קל יותר לשקם את הביקוש בהקדם. שלישית, כדי לעודד השקעות בעתיד, אם משקיעים יזכרו את סיוע הממשלה בעת מצוקה. את העלות הגדולה של רשת הביטחון ניתן לממן באמצעות הגדלת החוב הציבורי. למזלה, ישראל נמצאת במקום טוב, עם חוב ציבורי של 60 אחוז מן התוצר, נמוך מרוב הארצות המפותחות. גם אם החוב יעלה בשנתיים הקרובות עד 100 אחוזי תוצר, תוכל ישראל להורידו מהר יחסית, על ידי שמירה על גירעון קטן, כפי שעשתה בעבר.

הגדלת החוב יוצרת בעיות. כשמדינת ישראל ומדינות אחרות יילוו סכומים גדולים, שערי הריבית בארץ ובעולם יעלו. זה יקשה על השקעות בתקופה הראשונה, אך יסייע לשיקום הפנסיות, שסבלו יותר מעשור מתשואות נמוכות מאד. דרך אפשרית להוריד את שערי הריבית היא באמצעות הזרמת כסף מהבנק המרכזי. בנק ישראל נקט בפעולה כזו בחודש מרץ, כשרכש אג"ח ממשלתי בשוק. נראה שיש להיזהר מהפעלה רבה מדי של מדיניות זו. כאשר משק מוגבל מצד ההיצע, הזרמת כסף יכולה להעלות במהירות את שיעורי האינפלציה, כפי שקרה בשנות ה-70, כשההיצע צומצם כתוצאה מעליית מחירי הדלק.

שאלה נוספת היא כיצד לצמצם את הגירעון כשהמיתון יתייצב ויצטמצם, כדי להוריד את החוב. אין מנוס מההכרה שצמצום הגירעון יחייב העלאת מסים. תשלומי המס בישראל הם מהנמוכים בעולם המערבי ובייחוד המסים הישירים. הגיע הזמן לתקן זאת. מסים הם דרך בה האוכלוסייה האמידה מסייעת לחלק העני בחברה. המשבר הנוכחי מלמד אותנו כי יש צורך ביותר סולידריות בחברה, ולא רק בעת צרה, אלא בימי שיגרה, כדי שבעת משבר נעמוד טוב יותר בקשיים. 

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "כלכלת ישראל"