קריאת הקרב מעמק הסיליקון: אמריקה, זה הזמן לחזור לבנות

"זה הזמן לבנות!" קריאת הקרב הזו, שמגיעה מכיוון משקיע ההון סיכון המפורסם, מארק אנדריסן, מכה גלים בעמק הסיליקון ומחוצה לו בשבועיים האחרונים. כמו אחרים בארה"ב, ובמדינות אחרות, אנדריסן מתקשה לעכל את המציאות שחשפה מגפת הקורונה. "אין לנו מספיק בדיקות קורונה, מספיק חומרים לבדיקות... מכונות הנשמה, מיטות חדר מיון. אין לנו מספיק מסכות, מגני עיניים, חלוקים רפואיים. העיר ניו יורק מבקשת בדחיפות פונצ'ואים נגד גשם כדי להשתמש בהם כחלוקים רפואיים. פונצ'ואים! ב-2020! באמריקה!".

איך אמריקה מוצאת את עצמה במצב הזה? איך זה שהממשל הפדרלי מגלה שהמערכת הפיננסית מתקשה להעביר את כספי הסיוע למי שצריך אותם? בפוסט המדובר שלו, אנדריסן מציע תשובה: אמריקה הפסיקה לבנות דברים. מבחירה. "ציוד רפואי וצנרת פיננסית לא דורשים ידע של הנדסת טילים. לפחות מציאת טיפול או חיסון הם דברים מסובכים! לא קשה לייצר מסכות ולהעביר כסף. יכלו להיות לנו הדברים האלה, אבל בחרנו שלא. בחרנו שלא יהיו לנו המנגנונים, המפעלים והמערכות לייצר את דברים האלה. בחרנו לא לבנות".

עבור אנדריסן, הקורונה מציפה חולי עמוק ונרחב. קיפאון שהוא מזהה במיוחד במולדתו, אבל לא רק בה, אלא בכל רחבי הכלכלה המערבית. למשל בתחבורה. "איפה המטוסים העל־קוליים? איפה מיליוני רחפני התובלה? איפה הרכבות המהירות?". והרשימה ממשיכה, ממחסור בבנייה למגורים בערים מבוקשות, ועד צעירים שאין להם אפשרות ללכת לאוניברסיטה.

מאיפה מגיע חוסר היכולת לבנות? התשובה של אנדריסן: "הבעיה היא תשוקה. אנחנו צריכים 'לרצות' לבנות את הדברים האלה. הבעיה היא אינרציה. אנחנו צריכים לרצות שחברות יבנו את הדברים האלה, גם אם השחקנים הקיימים לא אוהבים את זה".

 מארק אנדריסן / צילום: Eric Risberg, Associated Press

לבנות דברים אמיתיים

התהייה של אנדריסן מתבקשת. המציאות בה מדינות עשירות נאלצת לקושש מסכות ברחבי העולם, ולצוותים רפואיים חסר ציוד בסיסי, היא לא בדיוק רגע של גאווה עבור המערב. הדברים האלה מיוצרים בעיקר בסין. ומעבר לציוד הבסיסי, אפשר גם לשאול איפה החידושים שהובטחו לנו. כמו שאנדריסן מזכיר, אין לנו מכונית מעופפת בחנייה.

אנדריסן עצמו הוא בשר מבשרו של עמק הסיליקון. הוא מתווה דרך בעולם הטכנולוגיה עוד מאמצע שנות התשעים, כשדפדפן האינטרנט נטסקייפ, שאותו פיתח, התגלגל להנפקה שהשיקה את עידן הדוט.קום. בגלגול הנוכחי שלו הוא משקיע נודע, אחד ממייסדי קרן הון סיכון הנושאת את שמו: אנדריסן הורוביץ.

לכן לא מפתיע שהמסר שלו חדור ברוח הקלאסית של עמק הסיליקון, של פורצי הדרך שמבקשים לנער את שאר המחנה, וקוראים לו ללכת בעקבותיהם.

כך למשל, אנדריסן קורא לשני צדדי המפה הפוליטית להתעורר. לימין הוא קורא להילחם נגד "קפיטליזם מקורבים, שבי רגולטורי, אוליגופולים מאובנים, ייצור מעבר לים ורכישה חוזרת של מניות" - כלומר צעדים שמיטיבים בעיקר עם בעלי המניות. לשמאל הוא קורא להדגים שהמגזר הציבורי יכול "לבנות בתי חולים יותר טובים, בתי ספר יותר טובים, תחבורה טובה יותר, ערים טובות יותר, דיור טוב יותר. תפסיקו להגן על הישן, המושרש, הלא רלבנטי. תיצרו מחויבות של המגזר הציבורי לעתיד".

אנדריסן, במילים אחרות, קורא לשני הצדדים להפסיק להגן על האינטרסים הקיימים, ולתת מקום לחדש. ואם לוקחים צעד אחורה, זה כבר רעיון מוכר. עמק הסיליקון הרי מזוהה עם ה'שיבוש', עם הרצון ל'שבור דברים', כפי שהגדיר זאת מארק צוקרברג. ועדיין, גם אם המסר הזה אינו מרעיש, בטח כשהוא מגיע מכיוון משקיע הון סיכון, אפשר להבין למה הפוסט של אנדריסן עודד הדים וגרף לא מעט תגובות חיוביות. הוא מבטא את רוח ה-can do האמריקאית, וזה מעורר השראה בימים של מגפה ומיתון.

בדק בית גם בעמק הסיליקון

אבל בדיון הנרחב שהפוסט של אנדריסן עורר, אפשר למצוא לא רק הסכמה על הצורך לבנות, אלא גם עוד תהיות מתבקשות. למשל, אולי גם בעמק הסיליקון דרוש בדק בית?

אפשר לחזור למשל למאמר מדובר משנת 2011, שבו אנדריסן סיפק תחזית שנראה שהתגשמה מאז: "התוכנה תאכל את העולם". בעשור שחלף מאז, 'השיבוש' תוצרת עמק הסיליקון הגיע לעוד ועוד ענפים, מתחבורה ועד דרך מלונאות. חברות מעמק הסיליקון כבשו נתח שוק מהשחקנים הקיימים, ולפעמים פשוט השתלטו להם על השוק.

ואולי כאן מסתתרת הבעיה. כפי שמסביר דיוויד רוטמן, עורך ה־MIT Technology Review, להתמקדות בתוכנה היה מחיר. רעיונות לא מגיעים משום מקום. כדי שיהיו לך רעיונות חדשים איך לייצר דברים, אתה צריך לייצר דברים. אתה צריך מפעלים ועובדים. התוצאה של ההתמקדות ב"אביזרי תוכנה נוצצים שהופכים את החיים שלנו ליותר נוחים", הייתה שהאמריקאים איבדו את היכולת לחדש במקומות אחרים, "לחשוב על רעיונות חדשים וטכנולוגיות שרלוונטיות לצרכים הכי בסיסיים שלנו".

ומאיפה בדיוק מגיעה ההתמקדות בתוכנה? מהמודל העסקי. תעשיית ההון סיכון, בה פועל אנדריסן, בנויה על השקעה גדולה ומסוכנת בחברות שמבטיחות תשואות ענק בהמשך. מי שיכול לספק כאלה תשואות הן בעיקר חברות תוכנה, כמו למשל איירביאןבי או פייסבוק. אלה חברות שהמצליחות שבהן מעסיקות אלפי עובדים, או אפילו עשרות אלפי עובדים - אבל יכולות להגיע למאות מיליוני לקוחות, שלא לומר מיליארדים, ולכבוש נתחי שוק ענקיים. אלה חברות ששינו את החיים באמריקה - אבל אלה לא חברות שבונות דברים, כפי שאנדריסן היה רוצה.

כך שאולי התשובה לשאלה של אנדריסן היא שצריך לבנות מודל עסקי אחר: להשקיע לא רק בחברות תוכנה, גם אם זה אומר לקחת פחות סיכונים ולהסתפק בפחות תשואות. זאת למשל המסקנה שמציע אנליסט התעשייה בן תומפסון, בבלוג המצוין שלו Stratechery. "אנחנו צריכים להבין איך לבנות עסקים אמיתיים שבונים דברים אמיתיים, ולא רק להפוך את הכול לווירטואלי".

מפעלים ללא עובדי צווארון כחול

את הצורך לספק תשואה למשקיעים אפשר לזהות כמובן לא רק בקרנות ההשקעה והסטראט-אפים של עמק הסיליקון. מאז שנות השמונים מושל ב"אמריקה התאגידית" הרעיון שלפיו תפקיד החברה הוא להשיא ערך לבעלי המניות. איך עושים את זה? בין היתר באמצעות התמקדות ב'פעילויות ליבה', וזניחת פעילויות מיותרות. בפועל זה אומר העברת עוד ועוד תפקידים של החברה לידי קבלני משנה, וגם ליצרנים שמעבר לים. הבעיה שזה לא רק מתכון לחיסכון בהשקעות כבדות, גם זה מתכון לאבדן ידע.

אנדריסן, מצדו קורא להחזרת המפעלים הביתה. אם כי, הוא לא מציע להחזיר איתם גם את משרות הצווארון הכחול. "אנחנו יודעים איך לבנות מפעלים מאוד ממוכנים", הוא כותב. "אנחנו יודעים איזה מספר כביר של משרות שמשלמות היטב ניצור כדי לתכנן ולהפעיל את המפעלים האלה".

כל זה מתמקד במגזר הפרטי. אבל אולי התשובה מסתתרת במקום אחר, ולא נמצאת בידיהם של היזמים, המשקיעים והתעשיינים. כפי שמסביר אנדרו יאנג, יזם הטכנולוגיה שהתמודד בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות, "לבעיות הגדולות ביותר שלנו אין פתרונות מבוססי שוק". אין יותר מדי תוחלת מסחרית לחברה שתייצר ציוד רפואי להתמודדות עם מגפה של פעם במאה שנה, אלא אם הממשלה היא זאת שתזמין את הציוד. במילים אחרות, לפי יאנג, הפתרון הוא לאו דווקא בשוק החופשי: גם הממשלה צריכה להיות בתמונה.

בעיה אמיתית ודחופה

למעשה, אפשר לזהות כאן דפוס: קריאת הקרב של אנדריסן, לחזור ולבנות דברים, לשוב ולגלות את הרצון ליצור, נתקלת בהסכמה מקיר לקיר. כולם מסכימים שיש כאן בעיה אמיתית ודחופה. אבל הבעיה, מסתבר, היא כמו מבחן רורשאך. כל אחד רואה משהו אחר.

כך לדוגמה, מי שמעדיף להתמקד בבעיות מבניות, ולא בניסוח מעורפל על היעדר 'רצון' לבנות, ימצא את האשם במוסדות. הפרשן המשפיע עזרא קליין, טוען למשל שהבעיה היא באופן שבו בנויות הכלכלה והחברה האמריקאיות. מהקונגרס שעסוק בהטלת וטו על כל יוזמה, ועד לבעלי המניות שרוצים לראות רווחים מיידיים, גם במחיר ויתור על יכולות אסטרטגיות ופיתוח תלות ביצרנים מעבר לים. המסקנה של קליין: "אנחנו צריכים לבנות מוסדות שמוכוונים לפעולה ולשאפתנות, במקום לחוסר פעולה ולהדרגתיות".

לחלופין, גם מימין וגם משמאל, אפשר לשמוע טענות שהבעיה היא לא במוסדות, אלא במנהיגות. יש כאן מחסור בחזון, בהצבת יעדים שאפתניים. המוסדות הם רק דרך ליישם את החזון. ואם אין חזון, המוסדות לא יעזרו. הכלכלן אלקס טברוק, שמזוהה עם הזרם הליברטריאני בארה"ב, מאבחן "כישלון של דמיון ותעוזה שהם מבוכה עבור מדינה שהנחיתה בן אדם על הירח". אמריקה, הוא קובע, הפכה להיות מדינה שממוקדת ברווחה ובלחימה - במקום במחקר ופיתוח.

לא רק מגמה אמריקאית

סביב צמד המילים האלה, מחקר ופיתוח, אפשר לזהות הסכמה. הרעיון שהמדינה צריכה לחזור ולהשקיע במו"פ, כדרך לשקם את התעשייה, הוא רעיון שצובר בשנים האחרונות, גם בקרב כלכלנים.

אבל יש כאן יותר מהיגיון כלכלי טהור. דונלד טראמפ נבחר לנשיא עם קו של התנגדות לגלובליזציה ל'לאומנות כלכלית'. הקורונה לא התחילה את המגמה הזאת. אבל היא עשויה להאיץ אותה: היא חושפת את התלות במדינות אחרות לאספקה של מוצרים חיוניים (אם חשוב להגיד שנחשפנו גם לשיתוף פעולה מדעי כלל עולמי, וגם זה פרי הגלובליזיצה).

זה לא רק קו אמריקאי. גם מנהיגי האיחוד האירופי יוצאים בשבועות האחרונים בהצהרות לפיהן אירופה צריכה לפתח יכולת ייצור עצמאית, ולהיות תלויה פחות בעולם.

כך שגם אם אפשר להתווכח עם האבחנה של אנדריסן או עם הפתרונות שהוא מציע, הרי שברור שרבים אחרים מסכימים איתו על הצורך לבנות - ולבנות במדינה שלהם. וזו אולי תהיה מורשת הקורונה, חוץ משיחות הווידאו והעבודה מבית. קצת פחות דגש על הגלובלי והדיגיטאלי, וקצת יותר דגש על המקומי והפיזי. עשו זאת בעצמכם.