איך מחשבים מסלול מחדש וחוזרים לשגרה: השראה מהקברניט שספינתו התרסקה באנטרטיקה

ב-1914 התפרסמה מודעה קטנה בעיתון בלונדון ובה נכתב: "מבוקשים אנשים להרפתקה מסוכנת: חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, משכורת צנועה, סכנה מתמדת, חזרה הביתה בספק. במקרה של הצלחה מובטחים כבוד והכרה".

שנה לאחר מכן, 27 גברים שענו למודעה מצאו את עצמם מבודדים, תקועים בקצה העולם, קפואים על ספינה שנלכדה בקרח של אנטרטיקה ללא כל מכשיר קשר - עומדים למות.

בררררררררררררררר.

זה הסיפור המטורף של ה״אנדיורנס״ ובעיקר של מפקדה, ארנסט שקלטון. אני מעלה את הסיפור הזה כי נראה שהספינה הכלכלית של כולנו עלתה על קרחון, ועכשיו אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש, להפעיל תוכנית חילוץ ולהתחיל להתמודד.

אולי זו נראית השוואה מרחיקת לכת - בכל זאת אנטרטיקה - אבל לדעתי לא ממש. אי אפשר להתעלם מהמצב הרגשי של כולם בימים אלה. נראה שאנשים עברו טראומה בתקופת הקורונה, מעין התקף חרדה גלובלי. אסור לשכוח שהיו ימים בחודש הקודם שאנשים הסתערו באישון לילה על הסופרים, כדי להצטייד במזון לפני הסגר הגדול כי פחדו שלא יהיה אוכל בבית. ועכשיו כולם צריכים להדחיק ולהתחיל לתפקד.

למדתי את הסיפור המדהים על שקלטון במסגרת קורס אונליין שלקחתי באוניברסיטת הרווארד על מנהיגות בימי משבר. ארנסט שקלטון היה שאקל לא קטן. הוא נחשב למנהיג האולטימטיבי בשעת משבר, כזה שהוכיח מנהיגות, דאגה לאנשים, יכולת אלתור ותושייה בלתי נתפסת.

הימים ימי מלחמת העולם הראשונה וכולם עסוקים בכיבוש ארצות ויבשות (קצת כמו המירוץ הבינלאומי לחלל). ה״אנדיורנס״ מפליגה לדרכה, אך לאחר כמה חודשי הפלגה נלכדה בקרח באמצע שומקום, ללא נתיב חילוץ או קשר עם העולם החיצון. לחץ של טונות רבות של קרח ריסק את הספינה, המים התחילו לחדור אליה ושקלטון נתן את הפקודה לנטוש. קטסטרופה.

בעודו מביט בעיניים דומעות על ספינתו מתפצפצת לאיטה לרסיסים, אסף שקלטון את אנשיו והגדיר את המשימה מחדש: "לחזור הביתה בשלום". למרות שהסיכויים לכך אפסיים - הם בלי אונייה, בקור עז של מינוס 20 מעלות, רעב ועלטה - מה שנקרא "הלך עליהם". שקלטון משכנע את אנשיו כי המשימה אפשרית. הוא מורה לאנשיו לקחת את כל ציודם מהספינה, בדגש על אוכל, כלי נגינה, ספרים, מחברות ומשחקים ולעבור לגור באוהלים על הקרח.

"איך נפלנו ככה?", "אצטרך להילחם על אוכל מול חבריי?", "אנחנו נקפא למוות", "אין לנו סיכוי", "אני רעב, קר לי". כל המחשבות האלו הן האויב של הצוות ושל שקלטון. הוא מבין שאם האנשים שלו יתחילו לפקפק בכך שהם ישרדו, אם הם יתחילו לריב בינם לבין עצמם, אם החרדות שלהם יתחילו לקחת תפקיד מרכזי - אז דברים אחרים יהרגו אותם, ולא הטמפרטורה.

הדבר הראשון שהוא עושה זה לשים לב לאנרגיה של עצמו, לשפת הגוף שלו. הוא היה מתאמן על כך לפני שהוא ניגש לאנשים. אנחנו יודעים מהיומן שלו שלמרות שהוא היה עצבני ומודאג - הוא בחר להראות בטוח.

המשימה הראשית שלו לא היתה לא הניווט הביתה או מלאי המזון, אלא לנהל את האנרגיות של הצוות: ליצור להם יציבות, ליצור שגרה, ולתת להם את התחושה שהם יכולים לשרוד את זה יחד תחת הנהגתו, ושזה עדיף מאשר אם הם ינסו לעשות זאת לבד או בלעדיו.

זה הרי היה יכול בקלות להיגמר כמו ״בעל זבוב״: מה אומרים לצוות שהולך להילכד איתך חודשים בקור ובחשיכה בגלל טעות שלך (שקלטון הוזהר על ידי מומחים לא לשוט בנתיב שבו בחר).

שקלטון הבין שרוטינות חשובות ביותר ליצירת יציבות וביטחון. מיד לאחר שהספינה טבעה הוא נתן לצוות תורניות. לכל אחד היו משימות, וכל אחד חייב ללכת 5 קילומטר מסביב למחנה בקור העז כדי לשמור על כושר ובעיקר כדי להכניס להם אנרגיות. הוא קרא לזה "תרופה מנטלית".

שקלטון מחייב את הצוות להתחבר. אף אחד לא מורשה לפרוש לאוהל לבדו אחרי ארוחת הערב, פשוט אסור להיות לבד. הוא אכל להם את הראש - כדי שלא יאכלו אחד את השני. היו משחקים, מצגות, הצגות, מסיבות תחפושות, הופעות, תחרויות שירה ויום אחד הוא אפילו ארגן תחרות ריקוד וואלס על הקרח. הוא דאג להעסיק אותם כל הזמן על מנת למנוע ספקות, חרדה וייאוש, ולנצל את הזמן שלהם לעשייה פרודוקטיבית או לפחות כזו שמייצרת אנגייג'מנט ולכידות.

שקלטון מבין שהמשאב הכי חשוב שלהם הוא האמונה - כל אחד בעצמו והאמונה המשותפת ביכולת של הקבוצה לשרוד ביחד ולחזור הביתה. כאשר הבחין שאחד מחברי הצוות עם נפילת אנרגיה, הוא הכין סיר חלב חם וכינס את כולם ביחד (הוא עושה את זה לכולם כדי לא להביך את האחד המתנדנד). הוא כל הזמן מגלה אמפתיה

ועושה את הדברים הקטנים שיעזרו לכל אחד מחברי הצוות להתחזק.

אגב, זה לא בא לו באופן טבעי. קלטון בבסיסו היה טיפוס שמרוכז בעצמו: רוב האמפתיה שהוא מפגין היא מחושבת, הוא אובססיבי למצב הנפשי של כל אחד מחברי הצוות. מהרגע שהספינה מתרסקת וצוללת הוא מבטא ביומן שלו את הצורך שלו להתפתח כמנהיג כדי לשרוד, הוא ממפה את הדינמיקה הקבוצתית על בסיס יומי ומנתח איך עליו לנהוג. כל מה שהוא עושה במצב הרגיש הזה, הוא מחושב ופרגמטי. הוא מאוד מודע לעצמו, וחושב כל הזמן איך אף אחד לא ירגיש בצד.

וזה מצליח. אנחנו רואים ביומנים של חברי הצוות האחרים משפטים כמו "אני מרגיש נורא, אנחנו הולכים למות", ואז אחרי אחת מ"הפעלות שקלטון", פתאום - "מרגיש הרבה יותר טוב. אנחנו נעבור את זה", או "הבוס מאמין שאנחנו יכולים לעשות את זה".

מהיומנים של שקלטון ניתן לראות שפועלים בו שני כוחות במקביל: יש את הצד האנוכי - הוא יצא למשימה הזו כדי להתפרסם ולזכות בהכרה עולמית, והוא רוצה להחזיר אותם הביתה בשלום כדי לא להיות כישלון גמור; ומצד שני, הוא גם באמת ובתמים דואג לאנשים ולחיים שלהם, האחריות לשלומם של חברי הצוות מוציאה ממנו כוחות על שלא היו לו קודם שגורמים לו לעשות דברים הירואיים.

תוך זמן קצר מאובדן הספינה, אנשי הצוות כבר לא מתעסקים ב"למה זה קרה?" או "מי אשם?", מהר מאוד הם מבינים שהחלום שלהם התנפץ ומעכשיו יש להם משימה חדשה - להציל את עצמם. הם מפגינים גמישות מחשבתית ומצליחים להתנתק מכל מה שהיה ויוצאים לאתגר החדש. שקלטון עצמו לא מתעסק בטעויות שלו מול הצוות, למרות שביומנים שלו יש עדויות לרגשות אשם על ההחלטות שקיבל. זה לא הזמן והמקום להסתכל אחורה. המשימה נכשלה, אבל המשימה החדשה חשובה אפילו יותר.

שקלטון הקפיד על קשר מתמיד עם הצוות. הוא לא נותן להם שום הזדמנות לדבר עליו מאחורי הגב, הוא כל הזמן נוכח ומסתובב ביניהם. הוא ערך פגישת צוות לכולם אחת ליומיים, ובה שיתף אותם בשקיפות בניתוח שלו של המצב: מזג אוויר הקשה, מלאי מזון המתדלדל, תוכניות להמשך והסכנות המטורפות שעוד מחכות להם. בנוסף, הוא עשה סבב תמידי של פגישות 1:1 עם כל אחד מהצוות כדי להתחבר אליהם בצורה אינטימית. כל אחד לפי שעניין אותו. הם דיברו על פחדים, על שירה, איסוף בולים, בישול וכמובן רגשות. כך נוצר שילוב של התמונה הגדולה לבין ״אכפת לי ממך באופן אישי״.

שקלטון מבין שהמצב הקשה מייצר דמורליזציה מסוכנת, הוא ממפה את חברי הצוות הבעייתיים, אלו הספקנים, שמתחילים "להוריד" את יתר הקבוצה. אלו אשר כבר בעיניים שלהם רואים שהם אופוזיציה למנהיגותו. אבל הוא לא יכול "לפטר" או אותם או להיפטר מהם. מה שהוא עושה פשוט מבריק, הוא עושה משנה את חלוקת הצוותים ומעביר את אלו הבעייתים לגור איתו באוהל שלו. מה שנקרא שמור את החברים שלך קרוב, ועם האויבים שלך - תישן כפיות..

מסע המכשולים של שקלטון וצוותו בניסיון להיחלץ, לקח עוד שנתיים קשות ובלתי נתפסות. הוא כלל עוד חורף ארקטי קשוח, אכילת פינגווינים, שייט בסירות הצלה על פני ים סוער עם גלים בגובה 100 מטר! ואפילו מסע רגלי של 36 שעות רצופות ללא עצירות כדי שלא יקפאו למוות. בסופו של דבר, כשהם הצליחו להגיע מותשים ומורעבים לתחנה של ציידי לוויתנים בקצה אי, כדי לקרוא לעזרה, המפקד שלה חשב שהוא רואה מולו רוח רפאים. העולם כולו היה בטוח ששקלטון ואנשיו מזמן כבר מתים. אבל כולם לבסוף ניצלו.

אחרי כמה שנים, כאילו לא הספיק לו כל מה שעבר, שקלטון החליט לצאת למסע נוסף. מה שעוד יותר הזוי, אבל אולי לא מפתיע, הוא ש-12 מתוך אנשי הצוות שהיו על ה״אנדיורנס״ יצאו איתו שוב. זו כנראה ההוכחה למנהיגות.

אני מרגיש שהתקופה האחרונה שתתה לנו הרבה אנרגיה, והחזרה לשגרה לא יכולה להיות בבום. נצא מהטרנינג, נתגלח, ונצא החוצה עם עיניים סומות מהשמש ומסכת מגן על הסנטר. נאסוף אנרגיות, נסתכל על האוניה בשלג ונתחיל ביחד את הדרך חזרה הביתה.

ערן גפן הוא מומחה לחדשנות וצמיחה עסקית, מייסד חברת גפן טים שנרכשה לאחרונה ומפעיל הפודקאסט "חצי שעה של השראה" המתפרסם גם בגלובס