ימי שנה עגולים הם כברת־זמן שרירותית לחלוטין, אבל היא מעניקה לנו תירוץ מתקבל על הדעת לדבר על ההיסטוריה בעמודים המוקדשים לחדשות ההווה. הבה נשתמש בתירוץ.
העגול הנוכחי, עגול מאוד וטעון מאוד, הוא כמובן יום השנה לכניעת גרמניה הנאצית. הוא צוין בשבת, התשעה במאי, ברוב חלקי ברית המועצות לשעבר; הוא צוין בשישי, השמונה במאי, בארצות שהמשטר הסובייטי העדיף לכנות "הקואליציה האנטי־היטלראית", מפני שהוא חשב את עצמו למנצח האמיתי ואת כל השאר לשותפים זוטרים.
במרוצת ארבע השנים, שבהן הדמוקרטיות המערביות שיתפו פעולה עם ברית המועצות נגד היטלר, היו די הרבה אנשים במערב שהאמינו, כי עולם חדש וטוב יותר יבקע מחלצי הקטסטרופה הגדולה ביותר של כל הזמנים. הם חשבו שהמלחמה תשנה אפילו את סטאלין. הם טעו. איזו טעות.
לא יצאו אלא חודשים, אולי שבועות, והשותפים התחילו להתבונן אלה באלה דרך משקפות, ועד מהרה דרך קנה הרובה. כמעט מיד הם נקלעו למלחמות באמצעות שליחים (יוון, איראן). שלוש שנים לאחר נפילת ברלין, משחרריה עטורי הניצחון עמדו על סף מלחמה ישירה.
הרגע שבו אמריקה התעשתה
ארה"ב לא רצתה בכל זה. היא אמנם התגייסה לקרב ב־1941 בהיקף שלא היה דוגמתו בדברי ימי המלחמות; אבל לא פיעם בה אלא רצון אחד - למהר ולחזור הביתה. בשיא המלחמה, שבעה מיליון אמריקאים לבשו מדים ונשאו נשק. הם פשטו את המדים והניחו את הנשק במהירות כה מסחררת עד שלא היו די אנשי צבא אמריקאיים כדי לאבטח את בית המשפט בנירנברג, ב־1946, שבו הועמדו לדין ראשי המשטר הנאצי. למרבה הפלצות, ארה"ב אימנה וציידה לתכלית הזו 500 לוחמים לשעבר של הוואפן אס.אס.
הרושם הכללי באירופה היה שימי חירותה ספורים, וצבא סובייטי יתייצב עד מהרה על שפת האוקיאנוס האטלנטי. אבל באחת התפניות הדרמטיות ביותר של המאה ה־20, שנתיים לאחר המלחמה ארה"ב התחילה להתעשת. היא הגיעה למסקנה ששלומה ובטחונה מחייבים אותה לבוא להגנת הדמוקרטיות לפני שהן נופלות, לא אחרי.
כך היא חילצה את אירופה משפל כלכלי, באמצעות תכנית מרשל (1947), וכך היא הקימה את ברית נאט"ו (1949). הניצחון של מלחמת העולם השניה היה מתרוקן מתוכן אילו רודנות טוטליטרית אחת היתה תופסת את מקומה של רודנות טוטליטרית שניה.
כתב ההגנה של האוליגרכיה
לפני 30 שנה השתרר הרושם שארבעה עשורים של מלחמה קרה הובילו לאיזשהו מקום. התמוטטות הגוש הסובייטי עוררה את הרושם שהדמוקרטיה הקפיטליסטית ניצחה.
ימים אחדים במאי 1989 היה נדמה שכל אבני הפסיפס מתחילות להסתדר, כאשר המוני סטודנטים סיניים אזרו אומץ למלא את כיכר השלום השמיימי של בייג'ינג, להקים בה עיר אוהלים, ולהעמיד רפליקה של פסל החירות במרכזה.
הדמוקרטיה הסינית הוטבעה בדם, אבוי, בשבוע הראשון של יוני. האוליגרכיה התחילה להפיץ את כתב־ההגנה שלה: סין זקוקה ליציבות, כדי להעלות את המוניה אל מעל לקו העוני, ורק ידה החזקה של הצמרת הקומוניסטית תוכל להעניק לה את היציבות המבוקשת.
במרוצת השנים, כתב ההגנה הזה שימש את סין היטב. התקדמותה הדרמטית של סין העניקה לה, בעיניה ובעיני רבים אחרים, את הזכות לטעון לעליונות המשטר הסיני על פני הדמוקרטיה המערבית. הנכונות לקבל את ההיגיון הזה עמדה פחות או יותר בשיאה ערב התפשטותו המשוערת של נגיף עטלפים, דרך פנגולינים, אל ריאותיהם של תושבי ווהאן.
מלחמה קרה אינה התיאור המוצלח ביותר ליחסי סין־ארה"ב. הקרה המקורית לא כללה יחסי מסחר עצומי ממדים, או נוכחות של מאות אלפי סטודנטים אלה בארצם של אלה. ארה"ב וברית המועצות אמנם סיכנו את שלום העולם, כאשר לא דיברו זו עם זו באופן שיטתי. אבל לכל אחת מהן היתה השפעה מוגבלת על חייה של יריבתה, או על רווחתה.
כדי להגיע אל אותו שיעור של מרחק, אמריקה וסין יצטרכו פחות או יותר להפסיק לאכול, מפני שהתלות הכלכלית ההדדית מגיעה אל כל פינה של חברותיהן.
אבל יהיה שמן הנאות של האיבה ושל החשדנות אשר יהיה, הן מתפתחות עכשיו בכיוונים שהם גם מסוכנים וגם בלתי חזויים.
צימוקים וקצפת לעוגה
עד סוף חודש ינואר, דונלד טראמפ החשיב בייחוד עניין אחד ביחסים עם סין: הסכמי סחר, שיעניקו לארה"ב יתרונות קונקרטיים וישיבו על כנה מידה ניכרת של איזון. לפני הקורונה, סין הסכימה להגדיל את רכישותיה בארה"ב בערך ב־200 מיליארד דולר בשנה.
ההסכם הגדול עדיין לא נחתם, כאשר הנגיף התחיל את דרכו אל חופי אירופה ואמריקה. אבל שיחות התנהלו בדרגים גבוהים, הסדרי ביניים הוסכמו, והייתה סיבה כלשהי להניח התקדמות. חשיבותה של התקדמות כזאת בשביל טראמפ בשנת בחירות לנשיאות אינה צריכה הסברים.
ציפיות טראמפ היו שייכות לעידן אחר. בפברואר, האבטלה בארה"ב עמדה על 3.5%, הנמוכה ביותר זה חצי מאה. המשק נהנה מצמיחה מתונה, אבל מדדי הבורסה נסקו אל שיאים היסטוריים. הסכמי סחר עם סין עמדו להוסיף צימוקים וקצפת לעוגה. טראמפ קיווה להאריך את המנדט שלו באמצעות הטעמת הצלחתו הכלכלית.
מאז קרה מה שקרה. ביום ו' שמענו שהאבטלה עומדת על 14.7%, שיעור שכמעט אין מקום בשבילו על הגרף. ואף כי עצם הנגיף אינו אשמתו של טראמפ, הוא לא יוכל להתפאר בשגשוג היסטורי בבוא הבחירות של נובמבר.
נראה שהוא החליט על כיוון אחר. לסין בהחלט נועד תפקיד מרכזי במסע הבחירות שלו, אבל סביר להניח שזה יהיה תפקיד שלילי. הוא יציג אותה כמקור כל הצרות, קודם כול מפני שהנגיף התחיל בווהאן, שנית מפני שסין לא היתה גלויה מספיק עם העולם החיצון, ושלישית מפני שאולי בכלל סין המציאה את הנגיף הזה.
מי צריך הפסקת אש
בנסיבות נורמליות, השיער היה סומר אילו שמענו נשיא אמריקאי ומזכיר מדינה אמריקאי משתעשעים בתיאוריות קונספירציה לא־בדוקות וממילא לא־רציניות. אבל אנחנו חיים בעידן טראמפ, שבו הנשיא טוען לזכות מלאה לפרש את המציאות על פי דרכו ועל פי צרכיו.
המתח בין ארה"ב לסין גובר כמעט יום אחר יום. ביום ו' הודיע המשרד לביטחון פנים בוושינגטון על קיצור אשרות־העבודה של עיתונאים סיניים על אדמת ארה"ב (90 יום במקום כניסה אחת ושהייה בלתי מוגבלת). ביום ו' סין וארה"ב הכשילו הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שקראה בסך הכול ל"הפסקת אש" דיפלומטית, כדי שניצי כל העולם יוכלו לעשות יד אחת נגד הנגיף. אבל סין דרשה לכלול את ארגון הבריאות העולמי (WHO) בנוסח, ביודעה שהארגון הזה הוא שנוא־נפשו של טראמפ. ארה"ב סירבה, וההחלטה לא אומצה, לפחות לפי שעה.
ביום חמישי שעבר הודיעה מינהלת המזון והתרופות של ארה"ב (FDA), כי 64 מ־80 יצרנים של מסיכות־מנתחים סיניים לא יורשו לעשות עסקים עם ארה"ב משיקולים של איכות.
ביום רביעי שעבר, מזכיר המדינה מייק פומפיאו חזר על האשמותיו, שטיפולה הכושל של סין בנגיף בשלבי הפצתו המוקדמים הקשה על העולם החיצון להתמודד אתו. "סין יכלה לחסוך לעולם את גלישתו אל משבר כלכלי. תחת זאת היא העדיפה לחפות על ההתפרצות בווהאן", אמר. יומיים קודם הוא הכריז, כי יש "ראיות עצומות" שהנגיף דלף ממעבדה סינית בווהאן.
העיתונות הסינית (הלא־חופשית) אינה סובלת את פומפיאו. ביום רביעי שעבר, עיתון בבייג'ינג המבטא קו לאומני קיצוני, 'גלובל טיימס', תקף את כנות אמונתו הנוצרית של פומפיאו, לא פחות ולא יותר. מזכיר המדינה ידוע כנוצרי מאמין, ונחוצה מידה ניכרת של ציניות, כדי שביטאונה של מדינה קומוניסטית שונאת־אלוהים ימצא את נוצריותו חסרה מפני שהוא עובר על הדיבר התשיעי בעשרת הדיברות. לא, באמת.
יומיים קודם, פרשנית טלויזיה סינית כינתה את פומפיאו "איש הרוע" ו"בלתי שפוי", והכריזה כי הוא "פולט רעל ומפיץ שקרים".
ביום ו' הצליחו נציגי סחר בכירים של סין ושל ארה"ב להיוועד באמצעות וידיאו. בבייג'ינג ישב סגן ראש הממשלה לענייני כלכלה, בוושינגטון ישבו שר האוצר והשליח המיוחד לענייני שיחות סחר (שהוא חבר הקבינט).
הם הודיעו אחר כך על כוונתם להוסיף ולשוחח. אבל הנשיא טראמפ אמר, כי תחושותיו השתנו. "יש לי קשיים גדולים עם סין", הוא אמר לרשת פוקס, והוסיף שהוא עדיין לא החליט אם לבטל את העסקה מעיקרה.
קשה לדעת מה הוא רוצה. האם זה חלק מסגנון המשא־ומתן הרגיל שלו, הרצוף הטעיות ואיומים? או שזה חלק מן התכנית לעורר את הרושם של משבר עמוק לצורכי בחירות?
הבה נצנזר
יהיו אשר יהיו הכוונות, סין מאבדת גובה וידידים במערב. במשרדי האיחוד האירופי חרקו בסוף השבוע שעבר שיניים. נציגות האיחוד בבייג'ינג הגישה מאמר לעמוד האדיטוריאלי של 'יומון העם', ביטאונה החשוב ביותר של המפלגה הקומוניסטית. המאמר נועד לציין את יום השנה ה־45 לכינון יחסים דיפלומטיים בין האיחוד לסין. הסינים צינזרו חצי משפט, שבו הוזכרה העובדה שנגיף הקורונה התחיל בווהאן. נציג האיחוד בבייג'ינג, דיפלומט צרפתי, הסכים לצינזור, מבלי להיוועץ בממונים עליו. חמתם בערה בהם להשחית לאחר מעשה.
אל נכון, צנזורה היא הרגל שעליו ממשלת סין אינה מסוגלת להתגבר. שגריריה דווקא אינם מצונזרים כאשר הם כותבים בשביל עיתונים זרים. בשבוע שעבר התפרסם מאמר של שגריר סין ב'וושינגטון פוסט'. "אני תוהה מתי אני אורשה לכתוב ב'יומון העם'", הגיב מייק פומפיאו. אולי יוזמן לכתוב את טור האורח השמור בדרך כלל לשדי שחת ולבכור שטן.
______________________
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
