דעה: ת"א בימי קורונה - לרגע הרגשתי כמו בחופשה ביפן

לפני חמש שנים פיתחתי אהבה ליפן. בזמן ההוא, כשעוד ניתן היה לטוס ממדינה למדינה, לחופשה מחוץ לגבולות הדירה שלי, מצאתי ביפן יעד אטרקטיבי שבבת-אחת שינה את תפיסת החופשה שלי עד אז.

השבועות האחרונים חידדו לי מה יש בתרבות היפנית שכל-כך רחוקה מהתרבות שלנו, והגדירו מחדש בשבילי מה היא חופשה אולטימטיבית ולמה דווקא בימי קורונה, כשאני עובדת ימים ארוכים ואינטנסיביים יותר משגרה יומיומית, מצאתי את עצמי עם אנרגיות ותחושת נינוחות כאילו הייתי בחופשה בטוקיו.

המפגש הראשון שלי עם יפן זכור לי כהלם תרבותי. הפערים בינינו לבין היפנים הביאו אותי לתובנה כי מדובר בתוכנת הפעלה אחרת מזאת המוכרת לנו. הם פשוט נולדים עם דיסקט אחר, וכל ניסיון להבין לעומק איך יפני חושב ומתנהל הוא ניסיון אבוד מראש.

טוקיו יושבת על המשוואה של חופשה בניו יורק. הכרך הגדול בעולם, ביתם של 14 מיליון תושבים עם תיירות של עשרות מיליוני מטיילים בשנה. עיר של היסטוריה עשירה, אורות, תרבות, קולינריה, גנים, פארקים, אופנה, עיצוב, שווקים, טכנולוגיה, חדשנות, קניות, וואו... חוויה שיש בה הכול.

לצד כל אלה, ההבדלים הבולטים בין יפן לניו יורק מייצרים בעייני את אותו הבידול בין תל-אביב שבשגרה לתל-אביב בתוך הקורונה.

טוקיו נקייה, היא כל-כך נקייה שאפשר לאכול מהרצפה המבריקה אפילו בשוק דגים סואן. את הזבל לוקחים הביתה.

לכל דבר יש מקום. סדר. אסתטיקה שיוצרת נעים ושקט לעין ולמוח.

לא מדברים בטלפון ברחוב או ברכבת, אז לא צועקים, יש פינות מיוחדות לעישון או לשיחות דחופות. יפני חושב תמיד על האחר, זה מובנה בתרבות, חלק מה-DNA. אם הוא מקורר, חולה או סתם מפתח סימפטומים, הוא הולך עם מסכה על הפנים, כדי לא להדביק את האחר. מסכות זה חלק מהיום יום.

הם לא מתחבקים, מנשקים, נוגעים. הם קדים קידה ממרחק סביר ומכבד. יפני לא יתנגש בך במקרה ברחוב, גם אם יש אלף איש במעבר חציה. יפנים עומדים בתור מחוץ לחנות, מחכים במרחק סביר אחד מהשני לתור. ככה אין צפיפות בפנים, המרחב האישי נשמר ומכובד, גם כשההמתנה ארוכה בתור אינסופי, היפני מכבד את הטבע מסביבו שמשתלב בהוליסטיות מושלמת במרחב האורבני.

כי ככה זה כשזה חלק מהתרבות. וזה בדיוק ההפך מניו יורק, ובדיוק ההפך מתל-אביב.

עם הזמן, הבנתי שהעובדה שאני חווה את יפן כחופשה מושלמת כרוכה בדיוק במאפיינים האלה של התרבות. השקט והסדר שבתוך ההמולה, המרחב האישי והתרבות של "אני למען האחר", יוצרת אצלי ,48 שעות אחרי ההגעה ליפן, תחושת חופש ושקט נפשי מושלם.

ככל שיותר ויותר ישראלים גילו את יפן כיעד תיירותי, ניתן לקבוע בוודאות ולחלק כמעט בצורה דיכוטומית ברורה את קבוצת חובבי ניו יורק לעומת קבוצת חובבי טוקיו. אלה שטוקיו מייצרת אצלם חוויית רגיעה בזכות התרבות בתוך ההמולה, ואלה שזקוקים להמולה הרועשת והסואנת של ניו יורק.

החודשיים האחרונים בתל-אביב, "תל-אביב של ימי קורונה", התכתבו עם התרבות היפנית.

כל מה שאני אוהבת שם, פתאום קרה מתחת לבית. והאמת היא שפשוט היה טוב. היה מין שקט כזה שאיפשר לשמוע את הגלגלים במוח עובדים, אף אחד לא זרק זבל ברחובות כי כולם היו בבתים, לא ירקו ברחובות, חיכינו בתור מחוץ לסופר בלי צעקות, בלי לדחוף ועם חצי חיוך של התנצלות על המסכה שלא יושבת מושלם על האף. עצרנו להקשיב לציוצי ציפורים ונפעמנו מפריחת אביב בחצרות הבתים.

והייתה גם המון אכפתיות כלפי האחר, דאגה להורים, לשכנים, לקשישים. בבתי האבות, לבעלי העסקים, אכפתיות אותנטית.

אז בתוך כל זה, כשאני עובדת במשרה מלאה מהבית, מהמחשב, יצאתי כל כמה שעות לסיבוב בעיר ללא הפסקה שלי, שפתאום עצרה והייתה קצת טוקיו בשבילי, והרגשתי לרגע חופשה.

מוקדש באהבה לקו תל-אביב-טוקיו של אל על שהיה אמור לצאת לדרך בחודש מרץ ובינתיים לא ברור אם ומתי. 

הכותבת היא דוברת חברת החשמל