נייר מדיניות שהוגש לממשלה: להאריך את תקופת האבטלה ולשלם מס הכנסה שלילי בכל חודש

הרחבת דמי האבטלה לעצמאים, הארכת תקופת תשלום דמי האבטלה המירבית לשנה, ביטול הפערים בין קבוצות גיל בזכאות לדמי אבטלה, הגדלת קצבת הבטחת הכנסה לסכום שמאפשר קיום בכבוד והעברת תשלומי מענקי העבודה לבסיס חודשי במקום שנתי. אלה חלק מההמלצות של צוות מומחים וולנטרי שהוקם לצורך גיבוש מדיניות ממשלתית ליציאה ממשבר הקורונה.

מדובר בנייר מדיניות שנכתב על ידי צוות מומחים, בדומה לצוות בראשות פרופסור אביה ספיבק שייעץ למובילי המחאה החברתית של 2011. את נייר העמדה בנושא הביטחון הסוציאלי כתבו פרופסור ג'וני גל, דוקטור רוני הולר ודוקטור אבישי בניש, עבור צוות שבראשו עומדים בניש וד"ר רנא אסעיד, מומחים למדיניות חברתית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.

 דוקטור אבישי בניש / צילום: האוניברסיטה העברית

לגבי העלות התקציבית של הצעדים והמקורות התקציביים לכך - נושא שהנייר אינו מתייחס אליו - אומר בניש כי "אין ספק הצעדים שאנחנו ממליצים עליהם יחייבו הרחבה של אופק המימון של הביטוח הלאומי". בניש ציין בהקשר זה עבודה שעשתה ד"ר מיכל קורן מאוניברסיטת חיפה, הצביעה על השחיקה בהפרשת המעסיקים לביטוח הלאומי - ועל האפשרות להגדיל מחדש את השתתפות המעסיקים כפתרון לצרכי המימון של הביטוח הלאומי.לדברי בניש, ההמלצות בנייר העמדה מיועדות גם לתקופה שלאחר היציאה מהמשבר. "לא רצינו לדבר רק על הכאן ועכשיו כי המשבר הזה רק ממחיש את בעיות היסוד של מערכת ההגנה הסוציאלית, שלא מסוגלת להתמודד לדעתנו גם עם משברים פחות חריפים מהנוכחי. גם מבחינת הכיסוי שלה, שאינו כולל קבוצות רבות באוכלוסייה וגם אלה שכן מכוסות - מקבלים הגנה נמוכה ביותר ביחס למקובל במדינות המפותחות".

המגבלות של מערכת הרווחה

התוכנית שהכין הצוות עוסקת בארבעה תחומים: דמי אבטלה, הבטחת הכנסה, מענק עבודה והשתלבות בשוק העבודה. "התוכנית שהממשלה יישמה בשבועות האחרונים כדי לספק מזור זמני למאות אלפי משפחות, הנשענת בעיקר על דמי אבטלה, אומנם חיונית - אבל גם מסורבלת, מקוטעת ולא ברור כמה זמן תוכל לשרוד. יותר מכל, תוכנית זו משקפת את מגבלות מערכת הרווחה הישראלית בתקופה שלפני המשבר", כותבים החוקרים.

כרקע למצב הנוכחי מציינים החוקרים כי מדיניות ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים הייתה להגדיל את ההשקעה בהון החברתי, למשל בתוכניות חינוך והעשרה לילדים ובמקביל להקטין את רשתות ההגנה החברתיות. כתוצאה מכך קצבאות הזקנה והנכות למשל, אינן מספיקות לקיום רמת חיים סבירה.

רשת הביטחון למובטלים הפכה לסוגיה מהותית בעקבות גל הפיטורים במשק. הרשת הזו מורכבת מדמי אבטלה, הבטחת הכנסה, מענק עבודה ותוכניות לשילוב אוכלוסיות מודרות. "התוכניות הללו, שסבלו מקיצוצים נרחבים והפרטות, מציעות כיום לזכאים סיוע כספי מועט מדי, הנגישות אליהן קשה, ותנאי הזכאות המחמירים שלהן משאירים ללא סיוע ישראלים רבים הזקוקים להגנתן", כותבים החוקרים.

זכויות לדמי אבטלה בישראל נשחקו בהדרגה בתהליך שהחל בשנת 2002. החלטות ממשלה שהתקבלו בעת משברים החמירו בין היתר את תקופת האכשרה, או את משך העבודה המינימלי שמובטלים נדרשים לעבוד כדי להיות זכאים לדמי אבטלה. על פי הנייר, תנאי הזכאות הנוכחיים מאפשרים רק ל-32% מהמובטלים בישראל לקבל דמי אבטלה, לעומת הממוצע במדינות המפותחות שעומד על 50%.

בנוסף מציינים הכותבים את הדרישה בישראל ל-12 חודשי אכשרה (עבודה מלאה) כתנאי לזכאות וכן את מספר ימי הזכאות הנמוך לדמי אבטלה במיוחד בקרב צעירים עד גיל 27 (בין 50 ל-67 ימים), אך גם בקרב מובטלים מבוגרים שזכאים לעד 7 חודשים (175 יום) - פחות מ-50% של תקופת הזכאות לדמי אבטלה הממוצעת במדינות ה-OECD, שעומדת על 15 חודשים.

מעבר לכך, הסרבול הביורוקרטי במיצוי הזכויות מביא להערכת החוקרים לכך ש"בין עשירית ליותר משליש מהזכאים על-פי חוק לא מצליחים למצות את זכויותיהם בתוכניות אלו". המצב חמור עוד יותר במקרה של קצבת הבטחת ההכנסה. "יותר משליש מהישראלים הזקוקים להבטחת הכנסה לא ממצים אותה", כותבים החוקרים, "ואלה שכן, מקבלים גמלה עלובה שלא מביאה אותם אפילו קרוב לקו העוני, ואינה כוללת אמצעים למעבר אפקטיבי מאבטלה לעבודה".

החוקרים סבורים כי אם רשת הביטחון לתעסוקה לא תחוזק מיד, הנזק המוגבר לשוק העבודה לא יחלוף בעקבות המשבר. "גם לאחר שהמשבר הבריאותי יסתיים", כותבים בניש, גל והולר, "עובדים רבים ייאלצו להישאר מובטלים מכורח, ללא יכולת לחזור לעבודתם הקודמת - אם משום שמעסיקים יצמצמו את היקף המשרות המוצעות ואם משום שהענף שבו עבדו יהיה מהאחרונים שיחזרו לתפקד - לדוגמה, תיירות או מקומות בילוי.

"שוק עבודה כזה יתקשה במיוחד לקלוט אוכלוסיות שכישוריהן או מאפייניהן הופכים אותן לאטרקטיביות פחות בעיני מעסיקים. הנזק של הימנעות מטיפול מקיף בבעיה יהיה כפול: גם פגיעה בצמיחה הכלכלית וביכולת של המשק להתאושש וגם העמקת האי שוויון, העוני והמצוקה בחברה הישראלית".

עידוד השתלבות בשוק העבודה

הפתרון שמציעים הכותבים מבוסס על חיזוק תוכניות קיימות ולא על הוספת תוכניות חדשות. ראשית הם מציעים להרחיב את הזכאות לדמי אבטלה גם לעצמאים ולפרילנסרים (הביטוח הלאומי אפשר לפרילנסרים לתבוע דמי אבטלה באופן זמני ע"ב). במסגרת זו יידרשו העצמאים והפרילנסרים להתחיל לשלם דמי ביטוח לאומי. בנוסף מציעים החוקרים ביטול מוחלט של ההבחנה בין מובטלים בגילאים שונים.

כמו כן, לדעתם יש צורך בהרחבת תקופת הזכאות לשנה לכל היותר, כשדמי האבטלה מצטמצמים באופן הדרגתי במחצית השנייה של התקופה. לגבי קצבת הבטחת ההכנסה ממליצים השניים "לייעל את הליך המיצוי ולנקוט בצעדים שיביאו לכך שיותר אנשים ימצו את הגמלה. בנוסף, יש לקבוע את גובה הגמלה על פי מדד שמאפשר קיום בכבוד, כפי שעושות מדינות אחרות, תוך השארתה כרשת ביטחון ולא כאופציה מועדפת על פני השתלבות בשוק העבודה".

כלי נוסף שהחוקרים ממליצים לייעל את השימוש בו, הוא מענקי העבודה - מס הכנסה שלילי. לדבריהם, כיום היקף המענק מצומצם מדי, רמת המיצוי שלו נמוכה מדי, והוא מגיע לכיסם של הזכאים רק כשנה לאחר שהם זקוקים לו. "על מנת שהמענק ימלא את תפקידו בעידן הפוסט-קורונה, התשלום יצטרך להיות חודשי ולהתבצע באמצעות תוספת ישירה לשכר. בנוסף, יש להגדיל את סכום המענק ואת היקף אוכלוסיית הזכאים לו".

התחום האחרון שבו נדרשת הרחבת התמיכה הממשלתית, לדעת החוקרים הוא בהשקעה בתוכניות לעידוד השתלבות בשוק העבודה בדגש על קבוצות המתקשות בכך: אנשים עם מוגבלות, גברים חרדים, נשים ערביות, עולים חדשים ומחוסרי עבודה כרוניים. לדברי החוקרים, "כבר עכשיו פועלות בארץ כמה תוכניות טובות כמו 'נושמים לרווחה', 'אשת חיל' ו'מרכזי ריאן', אלא שההשקעה הממשלתית בהן נמוכה מאוד. לפיכך, יש לספק לתוכניות אלה משאבים נוספים על פי מודל של השקעה בהון חברתי ולהרחיב באופן משמעותי את מעגל המשתתפים בהן".