דעה: מבנגלדש ועד זמביה: מה קורה כשהמחלה של "האנשים העשירים" מגיעה אל העניים

"מחלת האנשים העשירים" מתנהלת לאיטה במורד הדרך, אל פגישתה הוודאית עם האנשים העניים. ביום שישי אובחן המקרה הראשון של נגיף הקורונה במחנות הפליטים של הרוהינגה בבנגלדש, אלה בני המיעוט המוסלמי שנמלטו מאימת הצבא בבורמה (מיאנמר).

עניינה של מגפה הוא בדיוק זה שהיא ממהרת לצאת מכלל שליטה בתנאים של עוני ושל צפיפות. מרחק ביטחון? מסיכה? רחיצת ידיים? בידוד? כל השומע יצחק, או יבכה. מחנות פליטים ללא מים זורמים, שבהם משפחות ענפות מתחלקות באוהל קטן, לא נועדו להיגיינה או לרפואה מונעת. חייהם של אלפים תלויים להם עכשיו מנגד, או אולי של מאות אלפים.

ביום שישי גם שמענו מארגון הבריאות העולמי תחזית קודרת על אפריקה. המגפה פסחה עליה, לפי שעה, במובן של היקף ההידבקויות והמתים. אבל לא לעולם החוסן היחסי הזה. ב-12 החודשים הבאים, 250 מיליון אפריקאים ילקו בנגיף. התמותה תהיה נמוכה יחסית לשיעוריה במערב, קצת פחות מ-200 אלף אבל השפעת המגיפה על שירותי הרפואה תהיה הרסנית.

ה'ניו יורק טיימס' נתן דוגמה בחודש שעבר לחוסר האונים של אפריקה. "בדרום סודאן יש יותר סגני נשיא (חמישה) מאשר מכונות הנשמה (ארבע). ברפובליקה המרכז-אפריקאית יש שלוש מכונות הנשמה לחמישה מיליון תושבים. בליבריה, עם מספר תושבים דומה, יש שש, אבל אחת מהן תקועה מאחורי שעריה של שגרירות ארה"ב".

לפי ארגון הבריאות העולמי, אלפיים מכונות הנשמה משרתות 41 ארצות באפריקה. בעשר נוספות אין אף מכונה אחת.

ואין צורך להיות פליט בבנגלדש כדי להתקנא בעצם התפיסה של מים זורמים. בליבריה, 97% מן האוכלוסייה אינם יכולים להסתמך על מים זורמים ועל סבון.

הודו מוצאת 260 מיליארד דולר

אין כמובן כל חדש בעצם משבר המים בארצות המתפתחות. הודו סובלת ממנו יותר מכל ארץ אחרת. השבוע כותב עיתון בדלהי, שבאזורים הדרומיים של העיר יש מחסור יומי של מים השקול כנגד 750 מיליון ליטר. כמעט כל העיר נמצאת תחת סגר, גם בשעה שחלקים אחרים של הודו מתחילים להיפתח. יתר על כן, צפון הודו נמצאת בעיצומה של עונה חמה להחריד, מאי-יוני, שבה הטמפרטורה היומית הממוצעת נעה סביב 40 מעלות.

הודו הרחיקה לכת הרבה יותר מאפריקה (חוץ מדרום אפריקה), הרבה יותר מרוב אסיה ואמריקה הלטינית, במאמץ הבלימה של הנגיף. כמו בארה"ב, ממשלתה טוענת שאילמלא החמירה, המצב היה כל כך הרבה יותר גרוע. זה בהחלט יתכן, אבל התוצאות מתקשות לעורר התפעלות. בימים האחרונים הודו חלפה על פני סין במספר ההידבקויות (90 אלף בראשון בבוקר לעומת 83 אלף בסין), אם כי מספר המתים בהודו קטן בערך ב-40%.

עכשיו הודו מנסה לחזור ולפתוח. ממשלתה הודיעה בשבוע שעבר על זריקת מרץ של 260 מיליארד דולר כדי להקים את הכלכלה על רגליה. הסכום הזה שקול כנגד עשירית התוצר המקומי הגולמי של הודו (על פי החישוב של 2017). ארה"ב הקצתה עד כה שלושה טריליון דולר למניעת התמוטטות כלכלית, והסכום הזה שקול כנגד 15% של התמ"ג. בשתיהן, ארה"ב והודו, הקצאות כאלה הן חסרות כל תקדים.

תנו לה חצי אחוז

דיפדוף בעיתוני ארצות רחוקות מביא אותנו הבוקר אל ה'דיילי מייל' של זמביה, בחלק הדרום-מזרחי של מרכז אפריקה. בעמוד הראשון אנחנו מוצאים ידיעה על פנייה נואשת של זמביה אל הקהילה הבינלאומית להושיט לה סיוע חירום של 133 מיליון דולר, סכום השקול בערך כנגד חצי אחוז של התמ"ג. צנוע למדי.

 שער ה"דיילי מייל" בזמביה: נשיא זמביה אדגאר לונגו מכנס את ממשלתו לישיבת מסיכות / צילום: צילום מסך

יומיים קודם הודיע הבנק המרכזי של זמביה על תכנית המרצה של הכלכלה בערך כולל של קצת פחות מחצי מיליארד דולר. בזמביה מתגוררים כמעט 18 מיליון בני אדם. לפני המגיפה, 55% מהם נמצאו מתחת לקו העוני.

זמביה מנסה להוסיף ולצוף על פני המים. לפי שעה, פגיעת הנגיף קלה יחסית. נתונים במערכת הדאטה הבין לאומית (על פי אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור) מראים כי רק 679 בני אדם לקו בנגיף, ורק שבעה מתו.

המספרים האלה אולי ממעיטים מהיקף הבעיה, אבל לא במידה דרמטית. הם מתיישבים עם דפוסי ההתפשטות של הנגיף ברוב ארצות אפריקה שמדרום לסהרה.

אבל הם אינם משקפים את הנזקים לכלכלתה הרופפת של זמביה. קודם כול, שליש המקרים המדווחים בזמביה נרשמו בעיירה אחת, נאקונדה, בצפון זמביה, על גבול טנזניה. היא נמצאת בלב האזור של מכרות הנחושת (זמביה היא מפיקת הנחושת השניה בגודלה באפריקה).

לא לגעת בנחושת

במהלך אפריל, התחולל בזמביה עימות בין הממשלה למגזר הפרטי, שהיה ראוי להרבה יותר תשומת לב בינלאומית ממה שקיבל. בשבוע הראשון של אפריל הודיעו הבעלים של מכרות הנחושת, כי הם מתכוונים להשעות את פעילותם מתוך חשש לשלום עובדיהם. זמביה הפריטה את המכרות האלה לפני 20 שנה, כאשר ניסתה להתנער מן הניסיון הסוציאליסטי הכושל של 25 שנותיה הראשונות (היא קיבלה עצמאות מבריטניה ב-1964).

ממשלת זמביה הודיעה שהיא תתנגד בכל כוחה להשעיה. מקומות העבודה של 11 אלף בני אדם עמדו על הפרק, שלא לדבר על תמלוגי המכרות. על פי דוח של הבנק העולמי מסוף 2016, בארבע השנים הקודמות מכרות הנחושת הניבו 11% מן התמ"ג.

להלן התפתח מאבק מעניין, שנמשך עד תחילת מאי, כאשר הבעלים, חברת אחזקות בין לאומית ששמה Glencore, הסכימו לחזור ולפתוח.

פרשת המכרות בזמביה היא כמובן כאין וכאפס לעומת היקף הסגירה ואבדן מקומות העבודה בארצות העשירות. בסוף השבוע שעבר שמענו למשל, כי סגירתו של ענף המסעדות בארה"ב לבדה עלתה 80 מיליארד דולר, ושמונה מיליון בני אדם איבדו את מקומות העבודה שלהם. אבל הפגיעה הפוטנציאלית בתמ"ג של זמביה אינה קטנה מפגיעת הקורונה בארה"ב. שם, נזקה של המגיפה מוערך ב-5% של התמ"ג לכל חודש של סגר ושל השבתה.

לחיות ב"עולם של מחסור"

זמביה עומדת במקום לא-מוכר. היא סמוכה על שולחנה של הקהילה הבינלאומית זה שנים, אבל היא אינה רגילה לראות את מיטיביה מתייסרים בעצמם. "אנחנו יודעים שאנחנו חיים בעולם של מחסור", אומרת סגנית הנשיא של זמביה, אינונגה ווינה. "אבל זה עולם המציע אפשרויות חדשות של נתינה ושל חלוקה". האומנם.

האם זמביה תוכל לסמוך על רוח "נתינה וחלוקה" בקהילה הבין לאומית? למזלה, מיטיביה נוטים להיות צפון אירופיים, עם אתוס רב ימים של סיוע לארצות עניות באפריקה. אבל מצוקתן של ארצות עניות מעניקה הזדמנויות נוספות ומדאיגות לסין.

מספר ניכר של ארצות באפריקה כבר כורעות תחת התוצאות ארוכות-הטווח של אשראי סיני נדיב וקל. הוא הוצע כמעט כלאחר יד, על יסוד תנאים שמקבליו לא שקלו די הצורך. כאשר לא הצליחו לעמוד בתנאי הפרעון, ארצות מצאו את עצמן מחכירות חלקים של שטחן לסין ל-99 שנה.

זמביה היא מקרה רב-אירוניה. כאשר סין עצמה היתה ארץ עניה להחריד, מבודדת ומסוגרת, עם מעט מאוד יבוא ויצוא, היא ניסתה את כוחה בסיוע חוץ. זה היה בסוף שנות ה-60 של המאה שעברה. משאביה של סין היו מוגבלים להחריד.

היא בחרה אז את זמביה, ארץ ללא מוצא לים, שהיתה תלויה בדרום אפריקה של האפרטהייד. סין רצתה לפטור אותה מן התלות הזו. היא הניחה מסילת ברזל מנמל דאר א-סלאם, בחוף האוקיאנוס ההודי של טנזניה, אל מכרות הנחושת של זמביה. זה היה פרויקט גדול וחשוב כשלעצמו, אבל קשה להאמין שרק לפני 50 שנה זה כל מה שהיה לסין להציע לעולם החיצון.

איפה סין ואיפה זמביה.

פטריוטיות כלכלית

הודו שבה פתחנו מנסה עכשיו את כוחה בהסברים איך היא תממן את 260 המיליארד של תוכנית ההמרצה. שרת האוצר החרוצה והידענית, נירמאלה סיתאראמאן, ערכה בימים האחרונים ארבע מסיבות עיתונאים כדי להסביר.

במידת הקיצור, חזון ההתאוששות ההודי כולל שני מקורות מימון עיקריים: הפרטות מסיביות (למשל נמלי תעופה ומכרות) לצד פטריוטיות כלכלי. ההודים מוזמנים עכשיו לא רק לקנות מוצרים הודיים, אלא לייצר בבית כל מה שהם יכולים.

הנה משהו שיעניין, ואולי גם ידאיג ישראלים: הודו תחדל לייבא נשק שהיא מסוגלת לייצר בבית. היא תפרסם בקרוב רשימה של כלי נשק אסורים ביבוא עם לוח זמנים להחלתה. על פי שרת האוצר, הרשימה הזו "תגדל ותלך משנה לשנה" (https://tinyurl.com/nirmala-no-import).

לזה קוראים בלשון די פשוטה פרוטקציוניזם, וזה פחות או יותר ההיפך מסחר חופשי. זה גם אולי רמז על העתיד לבוא, לא בהודו בלבד. אף כי משבר הקורונה מספק הזדמנות להיזכר בחשיבותו האובייקטיבית של שיתוף פעולה בין לאומי, הפיתוי המיידי הוא לטרוק דלתות ולהגיף את התריסים.

ארה"ב והודו אולי יעמדו בזה. אבל הנה ניחוש לא מוסמך: לזמביה, או לזמביות של ימינו, אין כל סיכוי בעולם סגור.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny