פרשנות: אסור להקריב את ההייטק והחדשנות על מזבח הפוליטיקה

לפני שנה וחצי החלו אנשי הייטק לגלגל את הרעיון שמישהו מהתעשייה ייכנס לחיים הפוליטיים וייצג את תפיסת החדשנות ותעשיית ההייטק. יזהר שי, אז משקיע הון סיכון בקרן Canaan, החליט להרים את הכפפה והצטרף למפלגתו של בני גנץ, אותו הכיר כמה שנים קודם לכן בטיסה מארה"ב לישראל. שי הציג בקמפיין הבחירות תוכנית להפוך את משרד המדע למשרד הייטק וחדשנות - להכפיף אליו את רשות החדשנות, רשות התקשוב וישראל דיגיטלית.

בשבוע שעבר הודיע גנץ על מינוי שי לשר המדע והטכנולוגיה. את רשות התקשוב וישראל דיגיטלית הוא לא הצליח להעביר לאחריותו, ומי שיופקד עליהן הוא ח"כ דודי אמסלם (הליכוד), שקיבל אחריות גם על מערך הסייבר (וגופים נוספים).

שי עדיין מחכה לראות האם עמיר פרץ יוותר על רשות החדשנות, שכיום נמצאת באחריות משרד הכלכלה. הרשות היא גם גוף סטטוטורי, דבר שמאפשר לה לקבל החלטות באופן עצמאי ומנתק אותה באופן יחסי מהשפעות פוליטיות. היה מומלץ לא לשנות זאת. לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה האם בעוד שנה וחצי יוכל גנץ להעביר למשרד המדע את רשות התקשוב ומערך הסייבר (מכיוון שהם נמצאים תחת מי שמכהן כרה"מ).

האם באמת יש סינרגיה בין כל הרשויות? לא בהכרח. רשות החדשנות מקדמת את תעשיית ההייטק, ותפקידה הוא פתרון כשלי שוק, סיוע לסטארט-אפים קטנים, הצמחת תחומי פעילות חדשים, עידוד אוכלוסיות נוספות להיכנס לעבודה בתעשייה וכו’. רשות התקשוב, ישראל דיגיטלית ומערך הסייבר מופקדים, כל אחד מזווית אחרת, על הפיכת הממשלה והמגזר העסקי לחדשניים יותר. למשל, תפקידם הוא בין השאר יצירת שירותים ממשלתיים מתקדמים, הפיכת התעשייה לחכמה וגיבוש רגולציה שתאפשר שימוש בטכנולוגיות חדשניות (למשל לא מספיק לדאוג שמובילאיי תצמח בישראל, אלא גם שרכבים אוטונומיים יוכלו לפעול בישראל). החיבור בין הרשויות הוא בתפיסה, בהבנה עמוקה של מהי חדשנות ואיך מקדמים אותה.

הבעיה היא שחלוקת השלל בממשלת נתניהו-גנץ מעלה חשש כי למדיניות ההייטק והחדשנות יחלחלו השפעות פוליטיות. למה זה שונה מהמצב הקיים היום? כי רשות התקשוב ומערך הסייבר היו תחת משרד ראש הממשלה, ובתפקיד שר המדע לא כיהן משקיע הון סיכון לשעבר, עם שאיפות השפעה רחבות יותר מסמכויות המשרד, שמתמקד בעיקר בעידוד מחקר ופיתוח ואקדמיה. הרבה גורמים הציעו לרכז בצורה שונה את הסמכויות שקשורות למדיניות ההייטק והחדשנות. אני לא בטוח כלל שהיה צריך להקים משרד הייטק - שגם הוא עלול להכניס שיקולים פוליטיים למדיניות - אך ביזור הסמכויות תחת כמה שרים עושה יותר נזק מתועלת.

למה התוכנית של בנט לא הייתה  נכונה?

מה שקורה עכשיו זה הכפפת מדיניות ההייטק למודל התמריצים של השרים, שירצו להראות כי קידמו צעדים שמיטיבים עם קבוצות מסוימות (או כלל האוכלוסייה). מי שתומך במינויים האלו סבור כי רק כשיהיה מישהו מסביב לשולחן הממשלה, שזאת פונקציית המטרה שלו והוא לומד את הנושא לעומק, אז דברים יתקדמו.

אולם לא בטוח כלל שזה הדבר הנכון. אמנם רבים רצו לראות שר הייטק, כזה שיקדם את תפיסת עולמם בנושאי התעשייה ובנושאי חדשנות, שיבין מה המשמעות של אקזיטים ומסים גבוהים ויפעל להקלת חייהם של היזמים. משהו בסגנון שר חקלאות, עם ההתאמות הרבות הנדרשות. אבל יש משהו נכון בהשארת מדיניות ההייטק והחדשנות מחוץ לשיח הפוליטי. כעת לא רק שקיבלנו שר אחד, אלא קיבלנו שניים (או יותר). היה אולי נכון יותר למנות סגן שר באחד המשרדים שיהיה אחראי על הנושאים הללו.

תארו לעצמכם מצב שבו אנחנו מגיעים למשבר עם ממשלה מתפקדת ובתעשיית ההייטק רוצים לקדם תוכנית סיוע. מצד אחד שר אוצר מהליכוד ומנגד שר מדע/כלכלה מהצד של כחול לבן - האם אפשר להתחייב שזה לא ישפיע כלל? אפשר לראות את האוזן הקשבת שקיבלו חברי הכנסת של "כולנו" אצל יו"ר הסיעה שלהם משה כחלון (ששימש כשר אוצר) כדי להבין שיש לכך חשיבות.

הכנסת מדיניות ההייטק לאחריות שרים עלולה להוביל למשהו שחוזר על עצמו פעם אחר פעם בצעדי מדיניות - הפיכת קידום ההייטק למטרה ולא לאמצעי. מרכז הסייבר בבאר שבע הוא דוגמה לכך. אם היו מפנימים שהמרכז הוא אמצעי לשיפור רמת החיים בבאר שבע, למשיכת חברות שיספקו מקומות עבודה איכותיים ולגיוון תעשיית ההייטק, לא היו יוצרים מרכז טכנולוגי שמתחרה בתל אביב, אלא כזה שמנצל טוב יותר את הנכסים הקיימים בעיר.

רמת השכר והפריון גבוהים יותר בתעשיית ההייטק ולכן יש רצון להכליל אוכלוסיות נוספות בה, אבל תמיד צריך לזכור שזה האמצעי ולא המטרה. דוגמה נוספת: מערכת החינוך צריכה להכין את התלמידים למאה ה-21, לסייע להם בפיתוח מיומנויות רכות ולהקנות להם כלים להתמודדות עם שוק עבודה משתנה. המטרה היא לא להכשיר עובדים להייטק. הגדלת מספר התלמידים שנבחנים ברמה של 5 יחידות מתמטיקה היא אולי צעד טקטי חשוב, ובמידה רבה היא גם צעד חברתי (צריך לשים לב שזה לא מגדיל פערים, כפי שאכן קרה), אבל זה רחוק מלהיות צעד מדיניות אסטרטגי נכון. זה מה שקורה כשפוליטיקה פוגשת מדיניות ושרים צריכים להראות הישגים (וגם כשיש שר, נפתלי בנט, שמגיע מההייטק).

תעשיית ההייטק לא צריכה שר שייצג אותה

בנובמבר אחרון נפלו באחד הבקרים כמה טילים על תל אביב. באותו יום נאם ח"כ שי בכנסת ואמר כך: "אני רוצה להיות סקטוריאלי ולהצדיע לכל עובדי הייטק והחדשנות שממשיכים עשרות שנים, למרות כל ההסלמות, המלחמות והאינתיפאדות, המטחים, הסבבים והמבצעים למיניהם לייצג נאמנה את החדשנות ואת הכלכלה ואת מדינת ישראל". באותו יום פרסמתי פוסט ביקורתי על הנאום הזה. קיבלתי תגובות לפיהן המקרה הזה אינו מייצג את פעילותו של שי (כולל ממנו עצמו).

ובכל זאת אגיד: אנחנו לא צריכים שר שיצדיע לאנשי ההייטק, אנחנו צריכים שר שישפר את איכות חיי האזרחים (ואם זה אומר להכניס אנשים נוספים להייטק - אז זאת בהחלט משימה ראויה). המעורבות הפוליטית של אנשי ההייטק גדלה וזה מבורך, אבל התעשייה עצמה היא לא הסיפור. בחודשים האחרונים אמרו לי אנשים רבים בתעשייה: "בסדר, יזהר מייצג את הבוחרים שלו, אנשי ההייטק". אז לא, לדעתי זה לא צריך להיות ככה, כי הצעד הבא הוא הפיכתה של התעשייה לקבוצת לחץ.