דעה: מה גורם לאדם מוסרי לחצות את הגבול?

בעוד העולם כולו עסוק ומוטרד מהנתונים המצטברים אודות מחלת הקורונה, ממספרי הנדבקים ופריסתם הגאוגרפית, ממספרי המתים ומתחזיות לגבי התפתחות המצב הרפואי והכלכלי בעתיד - ממש מתחת לאפינו מתרחשות תופעות מטרידות לא פחות, שבימים כתיקונם היינו מבחינים בהן ומגיבים אליהן בנחישות ובזמן אמת.

תופעה מטרידה ומסקרנת שלאחרונה מתרבים הדיווחים עליה בעיתונות העולמית והמקומית, היא העלייה בשכיחות הגניבות "הקטנות" בסופרמרקטים, ברשתות פארם, בבתי חולים ועוד.

בחלק מהמקומות מדווחים על עלייה של יותר מפי שניים בשכיחות של עבירות שכאלה. מהנתונים המצטברים עולה כי גם השכיחות של גניבות חקלאיות, בפרט של תוצרת חקלאית, הכפילה עצמה בתקופה זו, בהשוואה לתקופה שלפני פרוץ המגפה.

עלייה זו אינה מבשרת על לידה של דור עברייני חדש, אלא מרמזת יותר מכל על מצוקה מתעצמת בקרב האדם הפשוט, שרוצה לשרוד במציאות שהפכה לקשה.

מצבי קצה, כבימי הקורונה, גורמים להתנהגויות קצה. מניסיוני כפסיכולוגית וממחקרים בעולם האקדמי עולה כי גם אדם נורמטיבי, שבימים כתיקונם פועל באופן מוסרי, עלול במצבי קיצון לחצות את הגבול המוסרי שלו עצמו ולמצוא דרכים להצדיק את פעולותיו כלפי עצמו, וכשייתפס בקלקלתו - גם כלפי אחרים.

אנשים משתמשים במגוון הצדקות כדי "לחיות בשלום" עם עצמם ועם התנהגותם הפסולה. תהליך זה של הצדקה עצמית הוא לרוב לא מודע, ומאפשר לאדם להמשיך לתפוס את עצמו כאדם מוסרי וישר, בין היתר משום שאדם כזה אומר לעצמו שמדובר במעידה חד-פעמית אשר אינה משקפת את מי שהוא בדרך-כלל. דרך נוספת להצדיק את המעשה ולהשלים עמו מתבטאת בכך שאנשים אלה לרוב גונבים מעט פריטים - "גניבה קטנה" - בעיקר לשימוש עצמי ולא לצבירת רווחים גדולים.

הצדקה נוספת לתופעת הגניבות ה"קטנות" עוסקת בשיפור תחושת השרידות האישית וקשורה לעלייה בחרדה הכללית סביב המגפה. אנשים לרוב גונבים מוצרים הנדרשים להתמודדות עם המגפה, כגון אלכוג'ל, מדי חום, מזון לתינוקות וכפפות. הם אינם גונבים כסף או מותרות אלא מוצרים בסיסיים לקיום. ייתכן כי בקרב חלקם ישנה תחושה שהמדינה אינה עושה מספיק, ואין ברירה אלא לנהוג לפי התפיסה של "איש איש לנפשו".

לעתים אנשים שגונבים יבחרו לתת לאחרים חלק מהמוצרים שגנבו, בדומה ל"רובין הוד" שאומנם גנב, אך נתן לאחרים ולכן נתפס כעושה צדק וכמסייע לחלשים. גם הצדקה זו שבה האדם אומר לעצמו "אני מסייע לאחרים שתלויים בי", מקלה על אנשים בהצדקת מעשיהם.

הצדקות אחרות קשורות לעתים לרצון בנקמה - במדינה ובארגונים הגדולים כגון רשתות השיווק, שלעתים מפקיעות מחירים ומנצלות את היעדר הפיקוח ואת מצוקתם של האזרחים. במקרים כאלה האזרח שמרגיש שמנצלים את מצוקתו ואת תלותו, גונב תוך שהוא מסביר לעצמו - "המדינה לא דואגת לי מספיק, ולכן אני חייב לקחת את מה שנחוץ לי".

הסבר מרתק נוסף לתופעת פשיעה זו קשור לעובדה שלרובנו יש מאגר שליטה עצמית מוגבל, וכשמאגר זה מאותגר ביותר מדי לחץ, אנחנו נאלצים "לשחרר לחצים" במקום אחר. בתקופות מתח כגון זו שאנו מצויים בה ובמקומות עבודה שבהם אנשים נדרשים לעמוד בלחצים ובמתחים מתמשכים, אנחנו עדים יותר לתופעות כגון בגידות בבני זוג או אלימות בבית. כשהלחץ עולה במישור אחד של החיים, למשל בעבודה או בבית, אנשים מחפשים, באופן לא מודע, לשחרר מעט מהקיטור הפנימי שמצטבר בהתנהגויות שאינן לגיטימיות ואף "פורעות חוק", במישורים אחרים בחייהם.

משבר הקורונה מהווה מקור ללחצים רבים - אובדן מקורות פרנסה, קשיים כלכליים, בידוד חברתי, אי-ודאות וחוסר שליטה במרבית תחומי חיינו. תנאים אלה מהווים "מצע אגר" פורה לתופעות פשיעה ובכלל זה ל"גניבות קטנות".

אני צופה שעם החזרה לשגרת העבודה אנשים יחושו פחות לחץ ומצוקה, והדבר יתבטא גם בירידה בשכיחות העבירות הללו. ככל שאנשים יחושו בטוחים יותר ומסוגלים להתקיים בכבוד - כך הם יחצו פחות את הגבולות המוסריים והחוקיים שנחצו לא מעט, גם על-ידי אנשים נורמטיביים, בתקופה המשבר והסגר.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ופורנזית במרכז האקדמי רופין