בהתחלה זה נראה כמו התפשרות צורמת, אך איש לא ידע שבסופו של דבר, יתגלה שההפך הוא הנכון. זה קרה בפסטיבל טורונטו האחרון, כאשר לאחר פרימיירה מוצלחת, ביקורות נלהבות וזמזום על פרסים, הסרט "חינוך רע" לא נרכש על-ידי חברת הפצה קולנועית, אלא נתפס בחכתה של חברת הכבלים HBO, שייעדה אותו לבכורה טלוויזיונית.
זה אומר בלי פרימיירות מתוקשרות, בלי נוכחות על המסך הגדול, והכי חשוב: בלי שום סיכוי באוסקר. כך שונמך אחד הסרטים המסקרנים ביותר של פסטיבלי 2019 ל"סרט טלוויזיה". הסיבה למהלך המפתיע של יוצרי הסרט הייתה די פרגמטית: HBO הציעה סכום כסף מרשים, וסרטים מהסוג הזה - דרמות קטנות למבוגרים - לא באמת מביאים צופים לאולמות. אבל בתפנית שאיש לא יכול היה לצפות, הגיחה הקורונה לעולם ושיבשה את הסדר הקיים. אולמות הקולנוע נסגרו, כל הסרטים המתוכננים להפצה נדחו חודשים קדימה לקראת כאוס די רציני, והאנשים חיפשו בנרות מה לראות בזמן שהם בסגר. כך יצא ש"חינוך רע" (אין קשר לסרטו של אלמודובר מ-2004) לא רק שנמנע מהפסד כספי, אלא גם קיבל חשיפה שעליה יכול היה רק לחלום באולמות, והפך לסרט המדובר של החודש בהיעדר הפצות קולנועיות.
אבל את כל אלו לא הרוויח הסרט מההפקר האפידמי. "חינוך רע", שאותו תוכלו למצוא בפלטפורמות ה-VOD הישראליות, זכה בצדק רב בהתעניינות סביבו, ובמיוחד ראויים השבחים להם זוכה השחקן האוסטרלי יו ג'קמן ("לוגאן - וולברין", "עלובי החיים"), שנותן פה כנראה את תפקידו הטוב ביותר - סיבה מספיק טובה להתיישב ולצפות.
ג'קמן מגלם את דמותו האמיתית של פרנק טאסון, מפקח פדגוגי של אחד המחוזות העשירים בלונג איילנד, שהפך לאחד האנשים האהובים ביותר בקהילה. הוא מקסים, מביא את בתי הספר שלו להישגים מרשימים, תמיד מוכן להושיט יד, זוכר ומכיר את כל תלמידיו, ומנהל את משרדו בנועם ובצניעות. כאשר מתברר שאחת מעובדותיו (אליסון ג’ני, זוכת האוסקר על "אני, טוניה", הנהדרת תמיד) מעלה בכספי המחוז ולמעשה גנבה עשרות אלפי דולרים, טאסון מצליח להתגבר על הבעיה ופותר אותה לרווחת כולם. אבל תלמידה אחת, העמלה על כתבה לעיתון הבית ספרי, מחליטה להמשיך ולחקור, וחושפת תסבוכת הרבה יותר גדולה שאולי - רק אולי - מטילה צל גם על טאסון, המפקח המושלם.
"חינוך רע" מתאים כמו כפפה למסך הקטן. הוא אומנם לא מתהדר במבע קולנועי מתוחכם או עשייה יוצאת דופן, אך הבימוי המיומן של קורי פינלי (חפשו את סרטו הקודם, "גזעיות", ב-yes ובנטפליקס), המשחק המעולה והתסריט הממזרי של מייק מאקובסקי, לגמרי מצדיקים את הצפייה בו. על אף שהסיפור האמיתי סוקר בהרחבה בתקשורת האמריקאית עוד בתחילת האלף, הסרט מצליח למצוא תפניות מפתיעות ובורא דמויות מורכבות שעל אף מעשיהן הנלוזים אינן מעוררות רתיעה אלא עניין. בעקבות כל אלו, די ברור מדוע כולם מדברים עליו.
דירוג: 4
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
