היציאה ממשבר הקורונה עוברת בהשקעה בתשתיות

כשאזרחי העולם יצאו בספטמבר 1945 בתופים ומחולות עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, ניתן היה בקלות להיכנס למיתון ממושך ולתקופה דיכאונית, שבה רק סופרים את הזמן לקראת מלחמת עולם שלישית. בפועל, התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה אופיינה בצמיחה מהירה ובעלייה חדה ברמת ובאיכות החיים.

אחת הסיבות לצמיחה המהירה לאחר שהאנושות כמעט השמידה עצמה לדעת, הייתה השקעה מאסיבית בתשתיות. אפשר היה להסתובב בלונדון או בברלין ההרוסות מההפגזות ולהיכנס לדיכאון על עולם שהיה ואבד - או לבחור באפשרות להתחיל לבנות את אירופה מחדש, ואז יש מנופים וטרקטורים ומיכון כבד בכל מקום. אם בונים הכל מחדש, יבנו טוב יותר - וצפוי עתיד טוב יותר.

כשהמחשבה הזאת היא הלך הרוח השולט, האזרחים גם מרגישים נוח יותר לקנות ולהשקיע, כי הם מאמינים שיהיה טוב יותר - ואם יהיה טוב יותר, אפשר להשקיע במקום לחסוך ליום סגריר - וזה מסייע לצמיחה ולתעסוקה. מבחינות רבות, השפעתה של מגפה אינה שונה מהותית מהשפעות של מלחמה עולמית, ולעתים מגפות אף משמעותיות יותר לכלכלה. כדי לייצר צפי לצמיחה ולעתיד טוב יותר, יש צורך לנקוט שיטות דומות לאלה שננקטו לאחר מלחמת העולם השנייה.

עם התפרצות מגפת הקורונה, נכון היה בשלב הראשון להזרים כסף ישירות לאזרחים ולעסקים, כדי למנוע מצוקת נזילות שעלולה הייתה להוביל להיקפים משמעותיים של פשיטות רגל וחדלויות פירעון. אבל כעת אנו נמצאים במרבית מדינות העולם לאחר הגל הראשון של המגפה, וצריך להתחיל לתכנן את היום שאחרי ואת המעבר מקרב בלימה נגד קריסה כלכלית לקרב התקדמות לטובת צמיחה כלכלית.

השקעה בתשתיות מייצרת בטווח הקצר מקומות עבודה, אבל חשוב מכך, מדובר בהשקעה שאמורה לשפר את רמת ואיכות החיים בעתיד. כך למשל, אם בישראל יתחילו להשקיע בשיפור משמעותי של מערך התחבורה הציבורית (רכבת ואוטובוסים) וביצירת חיבור מהיר למרכז עם תדירות נסיעות גבוהה, אזרחים ירגישו בנוח לגור מחוץ לאזורי הביקוש. אזרח שיודע שהוא יכול לעבוד במרכז ולגור קצת יותר רחוק מהמרכז, ובאופן הזה לחסוך על הוצאות דיור, ירגיש נוח יותר להגדיל את ההוצאות השוטפות כיום, כי מבחינתו מחר הוצאות הדיור יהיו נמוכות יותר.

כדי לייצר את האופטימיות הזאת, צריך להתחיל בפרויקטים ארוכי טווח של מחלפים ומסילות רכבת, וייתכן אף שהגיע היום שבו "רכבת לאילת" אינה ביטוי גס.

צווארי הבקבוק בעולם התשתיות

הבעיה עם השקעה בתשתיות היא שזה מצריך הירתמות של כמעט כל גופי הממשל והתכנון. כך למשל, גם אם רכבת ישראל תקבל מחר בבוקר תקציב של 10 מיליארד שקל לטובת פרויקטים של תשתיות לטובת שיפור השירות והאיכות של הרכבת, היא לא תצליח לבצע השקעות מיידיות ותזדקק לכ-10 שנים כדי לבצע בפועל את כל ההשקעות.

הביורוקרטיה והסרבול הממושך מרגע שמחליטים לדון על פרויקט תשתיות ועד לרגע שהוא מיושם בפועל, יוצרים בזבוז זמן משווע בנקודת הזמן שבו יש צורך בהתאוששות כלכלית מהירה - זמן רב ויקר. יש צורך להאיץ, בכפוף להליכי בקרה סבירים, את משך הזמן הנדרש להוצאת פרויקט מהכוח אל הפועל, מהרגע שמתחילים לדבר על הפרויקט ועד שטרקטור עולה על הקרקע. כפי שידעו להעביר כסף במהירות כדי למנוע משבר כלכלי, כך יש צורך לאשר פרויקטים במהירות כדי להאיץ את הצמיחה הכלכלית.

ואולם המגבלות הטכניות הן לא המגבלות היחידות - יש פער גם בכסף. לא פעם נתיבי ישראל (מע"צ לשעבר), רכבת ישראל וחברות ממשלתיות אחרות מעוניינות בהוצאת פרויקט אל הפועל ומציגות תקציב של 3 מיליארד שקל על פני חמש שנים, ואז מגיע משרד האוצר ואומר: "בסדר, אבל אני מקציב רק 1.5 מיליארד שקל". המשמעות היא שהפרויקט יגרר זמן יותר, ונוסף על כך, כפי שכל ישראלי יודע - מה שזול עולה בסוף ביוקר.

כדי לצלוח את המשוכה הפיננסית צריך לפעול להחזרת קרנות המנוף וקרנות התשתיות, שהממשלה הקימה לאחר משבר 2008. מדובר בכספי משקיעים שיושקעו בפרויקטים של תשתיות, שלהן תהיה ערבות ממשלתית לפחות בשלב הינוקא (בדומה לכביש 6).

אם המדינה אכן מעוניינת שהפרויקטים יצאו לפועל, אז ניתן להקים חברת תשתיות מיוחדת, שכל תפקידה להשקיע בפרויקטים והתקציב שלה מגיע מהמשקיעים, בתמורה למשל לשיעבוד של הגידול הצפוי בהכנסות כתוצאה מהגידול בשימוש בתחבורה.

מבחינות רבות, למשקיע הישראלי עדיף אסטרטגית להשקיע בתשתיות בישראל מאשר במאגרי גז ונפט ביבשות רחוקות. בנקודת הזמן הנוכחית, יש צורך קריטי בשילוב ידיים של המגזר הציבורי עם המגזר הפיננסי. יש צורך להפעיל מחדש את קרנות המנוף וקרנות התשתיות, שיוכלו גם להשקיע ישירות בתשתיות, וחשוב לא פחות, לתמוך בחברות הישראליות כדי שלחברות יהיה מספיק הון כדי לבצע את הפרויקטים האלה.

חברות תשתיות - לגיוון תיק ההשקעות

מכיוון שלא יהיה מופרך להניח שבשנים הקרובות אנו צפויים לחוות גידול משמעותי בהיקף ההשקעות בתשתיות ברחבי העולם, ובישראל בפרט, המשקיעים צריכים להתחיל ולגוון את תיק ההשקעות עם חברות תשתית.

 כמה שוות חברות התשתיות

בישראל אפשר לגוון את תיק ההשקעות עם חברות כמו שיכון ובינוי, הנסחרת בשווי שוק נוכחי של כ-5.3 מיליארד שקל לאחר ירידת המניה בכ-33% מהשיא; או שפיר הנדסה, עם שווי שוק של כ-8.4 מיליארד שקל ויציבות יחסית בתקופת הקורונה, עם ירידה של כ-13% מהשיא.

ניתן גם להשקיע בחברות רב-לאומיות כמו VINCI, הנסחרת בשווי של 46.6 מיליארד אירו לאחר ירידה של כ-28% מהשיא במנייתה; חברת ACS, הנסחרת בשווי של 6.2 מיליארד אירו, לאחר ירידה של כ-45% מהשיא; או חברת JACOBS האמריקאית , בשווי שוק של 10 מיליארד דולר, לאחר ירידה של כ-30%.

לא מדובר במניות שיעלו באלפי אחוזים, אבל למי שמחפש תיק השקעות שאולי יכול להיות תנודתי במשברים פיננסיים, אבל לאורך זמן יקנה שקט נפשי ויציג תשואה סבירה - מומלץ לגוון את התיק עם חברות התשתיות.

השקעה בתשתיות היא צו השעה, והשקעה בחברות תשתית היא החלטה מושכלת של משקיעים. כולנו תקווה שממשלת האחדות שהוקמה השבוע, תממש את המנדט שבשמו הוקמה - טיפול בנזקי הקורונה הבריאותיים, ולא פחות חשוב, הכלכליים. הצלחתם - הצלחתנו. 

הכותב הוא מנכ"ל OXTP INVESTMENTS. הכותב ו/או חברות קשורות עשויים להשקיע בניירות ערך ו/או מכשירים לרבות אלו שהוזכרו בה. האמור אינו מהווה ייעוץ או שיווק השקעות, המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.