הכלכלנים שמעצבים את המדיניות הכלכלית בישראל: בשירות הימין החברתי

הוויכוח על המדיניות הכלכלית הנכונה והראויה במדינת ישראל אינו חדש. המטוטלת בדיון הציבורי נעה שמאלה וימינה כמה פעמים מאז המשבר הגדול ששטף את העולם בשנות השלושים של המאה שעברה. מלחמת העולם השנייה על מוראותיה הייתה זו שלמעשה חילצה את האנושות, בלי כוונה כמובן, מהמשבר הכלכלי. לכמה עשורים אחרי 1945 ההשקפה הכלכלית שהעדיפה התערבות בשווקים על השארתם ל"יד הנעלמה", הפכה להגמונית. מסגרת חשיבה זו, שנודעה לעתים כקיינסיאנית, סייעה לעיצובה של "מדינת הרווחה" בארצות רבות. הדוגמה הבולטת ביותר נוצרה בבריטניה לאחר המלחמה והצביעה על הכיוון: שרותי בריאות וחינוך ציבוריים, שניתנים לכל ורשת ביטחון חברתית חזקה ובצידם הלאמה של מספר ענפי מפתח.

הוויכוח בנוגע להתערבות בכלכלת השוק לא הסתיים אז כמובן. במהלך מורכב וארוך שבו מילאו תפקיד חשוב ויכוחים תיאורטיים באקדמיה הכלכלית ובצידם מאבק ציבורי בין השקפות עולם בו כיכבו הן ערכים והן אינטרסים, המטוטלת נטתה יותר ויותר ימינה.

בין הכלכלנים האקדמיים לבש התהליך צורה קיצונית: בשנות השמונים של המאה שעברה הדחייה הגורפת של השקפות התומכות בהתערבות בשווקים הפכה לשולטת בשדה הכלכלה. תוכניות מובילות, בעיקר בארה"ב, חינכו את תלמידיהן להוציא מחוץ לתחום "המדעי" השקפות שמבקרות את כלכלת השוק התחרותית. דוגמא קיצונית לכך הייתה ההכרזה של גורמים שמרניים במקצוע הכלכלה, כפרופסור רוברט לוקס, זוכה פרס נובל משיקגו, על "מות הקיינסיאניזם". מוות אינטלקטואלי כמובן.

בישראל, בעשורים האחרונים, עיצוב המדיניות הכלכלית נמצא בעיקר בידם של מספידי הזרם שדחף להתערבות מסיבית בשווקים. כך יועציו הכלכליים הבולטים של ראש הממשלה בנימין נתניהו מאז חזר לשלטון ב-2009, אלה שהוא בחר ומינה, הם נאמני הזרם השמרני בכלכלה. אנשי אקדמיה כמו הפרופסורים אבי שמחון ויוג'ין קנדל אשר השקפתם התומכת בשווקים ושוללת ככל האפשר מעורבות ציבורית, והם ממעיטים באחריות המדינה לצמצום אי השוויון בחברה. למשל. המלצותיהם בעבר וגם בימיו הראשונים של משבר הקורונה, לא חרגו מההשקפה השוקית, אך לדעתי השקפה כזו אינה תואמת את אתגרי משבר הקורונה.

הגיע העת להעמיד לביקורת את טיעוני הימין החברתי-כלכלי הישראלי על כל זרמיו. הקורונה שוב חשפה את חולשותיהם. כך בימים הראשונים של מרץ 2020 קראו בו ל"משמעת פיסקלית", למניעת הרחבה מוניטרית, להתייחסות חסרת חמלה אל מי שנפלו כלכלית לצד הדרך. בקצרה, למרות עוצמת המשבר הם המשיכו להיות שבויים בטיעון "תנו לשוק להחזיר אותנו למסלול". רק כשלחץ המשבר הבריאותי-כלכלי גבר, ויותר מרבע מאלה שמבקשים לעבוד היו למובטלים, כשהעתיד נראה אפל, החלו להופיע באיחור "תוכניות כלכליות". אך הן הופיעו לא כתוכניות כוללות, המגיבות כראוי למשבר החברתי רב-הפנים בעוצמה, אלא יותר כסיוע לנופלים בצד הדרך. זו הייתה גישתו של ראש הממשלה, הזוכר היטב למה הביא אותו משל "השמן והרזה" מ-2003. הוא תמך בסדרת צעדים שבאים לומר, "אנו משתדלים לעזור", אך לא היה בהם מספיק כדי לתת תשובה ראויה. אפשר לומר שהדיבור בתקשורת השתנה אך לא המדיניות הכוללת.

הסיבה לפער בין הדיבור והמדיניות ברורה: נתניהו זוכר היטב כיצד הליכוד ירד בבחירות ב 2006 ל- 12 מנדטים, ומאז נתניהו משתדל להימנע מלהצהיר על השקפתו; אך הוא לא שינה דעתו והוא ממשיך ליישם את השקפתו הכלכלית השמרנית. ישראל המשיכה בכל שנות שלטונו הארוכות ליישם מדיניות חברתית-כלכלית שניזונה מהשקפת ה"שמן והרזה", קרי זו שמושתתת על, "הממשלה היא הבעיה השוק הוא הפתרון". הקשיבו ליועציו לדורותיהם המדברים מפיו במקומו. זו המדיניות שבימי טרום הקורונה צמצמה את שירותי הבריאות והחינוך ובימים אלה אינה מטפלת כראוי בנפגעי המשבר, אינה מקימה רשת בטחון חברתית ראויה. את המדיניות הזו צריך לשנות.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה וחבר בצוות המומחים, יוזמה עצמאית של אנשי אקדמיה יהודים וערבים לפתרון המשבר