האו"ם נותן חסות לכלי בינה מלאכותית למקבלי החלטות וקובעי מדיניות

האו"ם נותן חסות לכלי בינה מלאכותית שמיועד לשמש ממשלות וקובעי מדיניות בפתרון בעיות כמו רעב, התחממות גלובלית, עוני ואי-שוויון מגדרי. זאת, לפי פרסום ב-"MIT Technology Review", שדיווח כי האו"ם אימץ את הפרויקט במסגרת תכנית הפיתוח שלו.

ב-2015, האו"ם קבע 17 יעדי פיתוח בר-קיימא שאליהם הוא שואף להגיע עד שנת 2030, בהם מיגור הרעב והעוני, ושימוש בדלקים מתכלים. ממשלות החברות באו"ם חתמו על המסמך המהווה הצהרת כוונות לפעול למען המטרות הללו. אך כשמקבלי החלטות מגיעים להכריע בסוגיות מעשיות, הם נאלצים לבחור בין השקעה בפרויקט אחד על חשבון האחר, מבלי שהם תמיד מבינים איך יראו ההשלכות של הבחירות הללו בפועל.

הכלי, שנקרא Policy Priority Inference, או בקיצור PPI, נועד לשמש מקבלי החלטות לקביעת סדרי עדיפויות תקציביים. הוא יוצר סימולציה של ממשלה, וכך אמור לחזות את האופן בו החלטה להשקיע תקציב בפרויקט מסויים תתממש ואיך ההחלטה הזו תשפיע על תחומים אחרים. המערכת מבטיחה לעשות זאת תוך הגנה על המידע הציבורי ותוך שמירה על עקרונות השקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות שהיא מדמה.

המערכת לוקח בחשבון גורמים מורכבים כמו תהליך הלמידה של נבחרי הציבור, המבנה הביורוקרטי של המדינה, מנגנוני מעקב וביקורת, בעיות תיאום בין גופים שונים ואפילו שחיתויות. היא מבוססת על כלכלה התנהגותית, מדעי רשתות, ותיאוריות כלכליות אחרות כדי לקחת בחשבון כמה שיותר אלמנטים שעשויים להשפיע על האופן בו קבלה של החלטה מסויימת והביצוע שלה, יבואו לידי ביטוי בפועל.

האו"ם החליט לתמוך בפרויקט במטרה לסייע לפרויקט הפיתוח בר הקיימא שלו, ולהצליח לעמוד ביעדים השאפתניים שהציב עד שנת 2030. הכלי נמצא כבר בשימוש ראשוני בקרב רשויות במקסיקו ובאורוגוואי, וצפוי להכנס לשימוש בקרב מדינות נוספות בדרום אמריקה בקרוב. בנוסף, הפרסום, גופי ציבור בבריטניה מתעניינים באימוץ המערכת גם כן.

את הכלי פיתחו עומאר חררו, עמית מחקר במכון אלן טיורינג באנגליה, יחד עם פרופ' גונזלו קסטנדה ממרכז המחקר ולימודי הכלכלה במקסיקו. הם שיתפו פעולה גם עם היוזמה הגלובלית לשקיפות פיסקלית, שפועלת לקידום כלים שנועדו לייצר שקיפות בכל הקשור למדיניות כלכלית ותקציבית של גופי ציבור. הכלי מיועד גם למקבלי החלטות וגם לארגוני החברה האזרחית שיכולים להשתמש בו כדי לבחון את מקבלי ההחלטות, את סדרי העדיפויות שלהם ואת ההשפעות הצפויות של החלטותיהם.

למערכת מסוג זה יש גם מגבלות. לפי הפרסום ב-"Technology Review", המערכת פועלת באמצעות מידול מבוסס סוכנים, שלוקח נתונים כמו תקציבים ממשלתיים, התוצאות של הוצאות עבר על מדיניות מסויימת היעילות של מערכת המשפט במדינה, ההפסדים הצפויים בעקבות בעיות ידועות ביעילות של מערכות הציבור וכדומה. מדינה שלא תרצה לספק למערכת את המידע הזה, או שתספק מידע חלקי, לא תוכל להשתמש בכלי הזה ביעילות. מגבלה נוספת היא מידת המורכבות של סימולציה, שתמיד תדמה גרסה מופשטת של המציאות, מה שמשפיע על מידת הדיוק שלה.

בנוסף, כל מערכת קבלת החלטות המבוססת על בינה מלאכותית עשויה לשכפל אי צדק ואפליה שקיימים בעולם, כיוון שהמערכות האלה לומדות מנסיון העבר. לכן, השילוב של מערכות מבוססות בינה מלאכותית בקביעת צעדי מדיניות מחייב בחינה מתמדת של אופן הפעולה שלהן והשימוש בהן בפועל: החל משמירה על פרטיות האזרחים, דרך שקיפות לגבי סוג המידע בו הן משתמשות והאופן בו הן מסיקות ממנו מסקנות, וכלה בשקיפות של מנגנוני השלטון שעושים במערכות הללו שימוש.