הקורונה החריפה את הקשיים של העובדים שלא רואים ולא נראים

משבר הקורונה ומדיניות הקיצוץ הקשה שבה נוקט משרד האוצר בשל הגירעון הגדול, הכתה גם במקומות הבודדים שנתנו תעסוקה ובמה לכישוריהם של עיוורים, חירשים ושאר בעלי צרכים מיוחדים. מאות עובדים עם צרכים מיוחדים מצויים עקב הבידוד בנסיגה מדאיגה ברמה הבריאותית והנפשית, ובנוסף, חוששים לעתידם הכלכלי ובצדק.

למרבה הצער, עובדים יקרים אלו ככל הנראה יישארו מבודדים ומחוסרי פרנסה, הרבה אחרי שכולנו נחזור לשגרה. ללא שינוי מדיניות והעדפה תקציבית ברורה למוסדות שמשלבים בתוכם אנשים עם צרכים מיוחדים, מתנערת הממשלה הלכה למעשה מאחריותה לבעלי הצרכים המיוחדים. חברה מוסרית נבחנת בזמני משבר, ולא על פי כוונות ומחשבות טובות אלא על פי מעשים ותוצאות, ועד כה המצב עגום מאוד.

עוד לפני משבר הקורונה, נתוני לשכת התעסוקה בשנת 2019 בישרו על מגמה מדאיגה - רבע מכלל דורשי העבודה שהתייצבו בלשכות התעסוקה אשתקד היו אנשים בעלי מגבלה. מדאיג לחשוב מה יהיה כעת כשגם מי שהכיר ביכולותיהם והושיט להם יד נקלע למצוקה תקציבית. המצב מחמיר עוד יותר כאשר אין איש במשרדי הממשלה שמסייע, אלא להפך - במקרים רבים נותני הסיוע בוחרים לקצץ.

דווקא בעת הזו, על הרשויות המקומיות ומשרד הרווחה, לתעדף ולחזק עמותות ומרכזים ייחודיים הפועלים למען בעלי צרכים מיוחדים. אמפתיה וכוונות טובות בעתיד לא עוזרת לנו! כל השתהות ואי-קבלת החלטה ברורה על העברת כספים או מתווה שיאפשר חזרה לפעילות גורם לעוול עצום. לא פוגעים בעמותות ובמרכזים המסייעים לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה. בטח לא עכשיו כשהמגזר השלישי סופג פגיעה קשה מהפסקת התרומות של עסקים, וכש- 40% מעובדי העמותות, כ־200 אלף איש, הוצאו לחל"ת. הנזקים שייגרמו למטופלי העמותות ובכלל זה לעובדים בעלי מגבלה וצרכים מיוחדים עלולים להיות בלתי הפיכים.

חוסר הרגישות הזה אינו מפתיע. במשך שנים מודרים בעלי המגבלה מהעין הציבורית, כמו בעיה שאפשר לטאטא. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בנותן שירות ציבורי עיוור או חירש? מתי צפיתם בשחקן בעל מוגבלות בטלוויזיה, בקולנוע או בתיאטרון? דווקא מרכזי התרבות, המזוהים עם גישות ליברליות ופלורליסטיות, המכבדות ומכילות את האחר והשונה, במבחן התוצאה מנשלים מהבמה את אותם שחקנים "חריגים".

כיצד התיאטרון, שחלק מתפקידו להוות מוסד אמנותי נוקב וביקורתי, אינו מוצא במה משמעותית להציג את בעיותיהם של החירשים, העיוורים ובעלי הצרכים המיוחדים בחברה הישראלית? התיאטראות כמו גם שאר המדיומים האמנותיים, בוחרים להתעלם כמעט במופגן מסוגיות אלו, גם בבחירת תוכן היצירות, ואף חמור מכך בבחירת השחקנים. גם ליצירות העוסקות בחירשות ובעיוורון, בוחרים לדאבוננו ללהק לתפקידי העיוורים או החירשים שחקנים רואים או שומעים, בעיקר משיקולים כלכליים של היעדר צורך באמצעי הנגשה, הכשרה, ציוד טכנולוגי מותאם וכו'.

הדרך היחידה לשבור את הסטיגמה הרווחת ש"מוגבלים הם אנשים מסכנים", היא באמצעות חשיפת הציבור לקהל העיוורים והחירשים, על הבמה וגם בחיים האמיתיים. רק כך יוכל הציבור להבין שמדובר בקבוצת אנשים שווים וראויים, היכולים וצריכים לקחת חלק פעיל בחברה, ולמלא כל תפקיד קשה ומאתגר, כמו כל אדם אחר.

הזדמנות פז לשילוב עובדים בעלי צרכים מיוחדים בעולם התרבות

לשר התרבות החדש, העתיד להיכנס למשרדו, ישנה הזדמנות פז - לנצל את משבר הקורונה כדי להוביל מהפכת תקצוב של מוסדות התרבות. להגדיל את התמיכה במוסדות, שיעסיקו וישלבו בעשייתם עובדים בעלי צרכים מיוחדים, ובכך ישמרו על החוסן הערכי והחברתי של ישראל.

מהלך מסוג זה עשוי לעודד משרדי ממשלה נוספים לאמץ מדיניות דומה, ובכך להגדיל את מספר העובדים בעלי צרכים מיוחדים שמועסקים במשק. לשם כך נדרשת מדיניות אמיצה ובלתי מתפשרת, שתסיט תקציבים ותקבע מנגנוני ביצוע מהירים, כי הזמן עבור אותם עובדים בעלי מגבלה הולך ואוזל.

במיוחד בתקופות משבר, כוחנו כחברה ערכית ומוסרית נמדד ביחסנו ובמעשינו כלפי האוכלוסיות החלשות בחברה. לכן כשנחזור אל השגרה המיוחלת ואל מקומות הבילוי והתרבות, עלינו כצרכנים להביע אמירה ברורה להעדפת מקומות שדואגים לנגישות, ולכאלו המעסיקים עובדים בעלי מגבלה. רגישות חברתית וערבות הדדית, תהווה את התמיכה והמשענת להן הם כה זקוקים בימים טרופים אלו. 

הכותב הוא מנכ"ל מרכז 'נא לגעת', מרכז תרבות ואמנות המהווה מקום מפגש בין אנשים חירשים-עיוורים, והקהל הרחב