הגיע הזמן לחוזה חברתי חדש לאזרחים הוותיקים בישראל

לאחרונה עולה על סדר יומה של הממשלה נושא ההכרה בחשיבותן ושיפור תנאיהן של המטפלות הסיעודיות. הנושא עולה בימים אלו כאשר ישראל מסיימת כמעט 3 חודשי התמודדות עם הקורונה כמשבר, ועוברת בהדרגה לשלב הבא - ללמוד איך לחיות ולהתנהל בצילה. כעת הוא הזמן לבנות תוכנית שתסייע ב"שגרה", ובמקרה של התפרצויות נוספות של המגפה, לאנשים שהמצב התפקודי או הבריאותי מחייב אותם להישאר יותר בבית. החדשות הטובות הן שיש היום בסיס מצוין לתוכנית כזו, קוראים לה טיפול ביתי לזכאי גמלת סיעוד, ובשינויים המחייבים תתאים עבור רבים נוספים לרבע מיליון "המנויים" שכבר חברים בה.

אזרחים ותיקים סיעודיים בקהילה מקבלים בשגרה וגם לכל אורך משבר הקורונה מענה לצרכים רבים: מפגש חברתי עם דמות מוכרת שמגיעה לפי תוכנית טיפול שבועית, סיוע בקניית מזון ותרופות, בישול ולמי שזקוק גם טיפול סיעודי מורכב. זהו שירות שמשלב בין המטפלות הסיעודיות שנמצאות מדי יום בבתים, לבין צוות משרד מקצועי, הכולל גם עובדות סוציאליות, גרונטולוגיות ואחיות. במצב של סגר חוזר רבים יוכלו להיעזר בחלק מהשירותים האלו, כי אסור יהיה שוב לצאת מהבית ולפגוש את בני המשפחה והמעגל החברתי הקרוב, גם אם בימים כתיקונם הם לא מוגדרים כסיעודיים.

בחודשים האחרונים הרוב המכריע של 100 אלף מטפלות מסורות המשיך להגיע לבתים, בידיעה שהשירות שלהן חיוני מתמיד. למרות החשש המטפלות הגיעו להורים ולסבים שלנו כשלנו היה אסור. הן נסעו באוטובוס כשרוב הציבור פחד, והלכו ברגל או נעזרו במתנדבים כשהוא הפסיק להגיע. הן למדו איך להתנהל בקורונה ואת הנחיות משרד הבריאות, הן קיבלו ציוד מגן והן מוכנות לפעולה. לצידן, המשיכו 50,000 מטפלות סיעודיות זרות להתגורר עם המטופלים למרות החששות והדאגה. מדובר ב-150 אלף זוגות עיניים שהיו עם הקרובים שלנו כשאנחנו היינו רחוקים, וידעו לתת מענה או לבקש עזרה כשצריך.

שנים מתווכחים בכנסת ובממשלה על השאלה האם לא עדיף פשוט לתת לאזרחים ותיקים סיעודיים גמלה כספית ולוותר על השירות. ברגע האמת המטפלות הסיעודיות הוכיחו לנו את ההבדל המשמעותי בין קבלת כסף לקבלת שירות. כסף הוא חשוב, אפילו מאוד, אבל הוא לא דופק בדלת, לא שואל מה צריך מהסופר ואז גם מבשל, והוא בטח לא מצלם ושולח תמונה של אמא מחייכת לבת דואגת, שגרה בחו"ל ואין סיכוי שתצליח להגיע לביקור שתוכנן לפסח.

כך שראשית, עלינו כחברה להוקיר את המטפלות הסיעודיות, הגיבורות השקטות, על העבודה החשובה מאין כמוה שהן עושות. ההוקרה הזו מחייבת שינוי יסודי במעמדן של המטפלות הסיעודיות בישראל ומתן ההכרה הכה נדרשת למקצוע החשוב הזה, כדי לשמר את המטפלות הנפלאות שכבר בחרו בתחום ולגייס חדשות שיצטרפו אליהן. רפורמה כזו היא מחויבת המציאות, והיא צריכה להתייחס גם לשכרן, לסוג הטיפול והשירות שלהן, לוותק, ועוד.

במקביל, על הממשלה לפעול באופן מידי כדי שמי שזקוקים לשירות הטיפול הביתי לשוב לקבל אותו על פי המסגרת שנקבעה בחוק הסיעוד. הקורונה היא סכנה בריאותית חמורה, אבל חשוב להתמודד גם עם סכנות כמו בדידות וחוסר מעקב אחרי התדרדרות במצב הרפואי והקוגניטיבי. למטפלות תרומה חשובה גם בכך.

הדבר הבא הוא להתבונן ב"תוכנית" לסיעודיים כבסיס לפיתוח תוכנית לאומית עבור מי שצריכים להיזהר יותר מקורונה לאורך זמן. נכון, תוכנית הטיפול הסיעודי לא מושלמת, ויש הרבה מה לשפר במענים שהיא נותנת, כמו גיוס כוח האדם, חיזוק ההכשרה המקצועית, ועוד. ועדיין, היא מוכיחה לנו שהיא שילוב טוב בין שירות לצרכים אישיים לבין הצורך של הממשלה לשמור על קשר עם האזרחים שלה בעתות משבר וחירום ולתת להם מענה. בנוסף, היא כבר פה, ונוכל להתאים אותה לכדי פתרון אפקטיבי ומהיר לצרכים בריאותיים, פיזיים ורגשיים. וזוהי התחלה לא רעה בכלל. 

הכותב הוא מנכ"ל עמותת מטב המעניקה שירותים לבני הגיל השלישי