אמריקה מציגה: הבלוף שרושש את מעמד הביניים

מאחורי נכונות הפדרל ריזרב להדפיס טריליונים של דולרים ולתת אותם בעיקר לחברות הגדולות, עומדת ההנחה והאמונה כי ההדפסה לעולם לא תביא לאינפלציה. זו אמונה הנשענת במידה רבה על הנרטיב והמיתוס כי הדפסת מעל 20 טריליון דולר מאז 2010, בהרחבות ובחובות, גם הם לא יצרו אינפלציה. אך זו אמונה מוטעית ומטעה ביותר ממובן אחד.

כדי לקבל תמונה מלאה של האינפלציה יש לבחון מקרוב שלושה נושאים שונים: "מדד המחירים" לעומת כוח הקנייה; שירותים ומוצרים מקומיים לעומת אלו שניתן לייבא מסין; והתוצאות החברתיות של הדפסה הכסף.

המשרד הממשלתי לסטטיסטיקה בארה"ב מגדיר אינפלציה כ"תהליך של עליית מחירים מתמשכת, או בהתאמה, ירידה מתמשכת בערך הכסף". למרות זאת לא כל המוצרים שצורכים הצרכנים באופן שוטף נמצאים ב"מדד המחירים לצרכן היסודי" - סל המוצרים המצוטט בתקשורת, שגם משמש לעדכוני הקצבאות.

כך למשל הסל אינו כולל את השינויים בעלויות המזון, אף ש"מזון" הוא כ־37% מסך ההוצאות של משפחות מהחמישון התחתון באוכלוסייה, וכ־10% מסך ההוצאות של החמישון העליון. על פי סקר של "USA TODAY" מחירי המזון עלו בעשור האחרון ב 26.8% לעומת המדד הכללי שעלה ב 21.9%. השוואה בין השניים מאז תחילת המאה מגלה כי המזון התייקר בכל שנה בממוצע בכ 0.58% יותר מאשר המדד, כך על פי אתר הפיננסי "דה בלאנס".

איפה הדיור?

אך לא רק המזון נעדר ממדידת "ערך הכסף", גם ההוצאה הגדולה ביותר בחיי אדם ממוצע אינה שם, הדיור. כאשר זוג צעיר קונה דירה בגיל 30 וחי בה כל חייו (או קונה ומוכר לשם שיפור דיור), הדירה הזו היא מוצר צריכה המעניק לו שירותי דיור. אך על פי הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה, דירה כזו היא השקעה ותו לא. וככזו מחירה אינו נכנס למדד.

מה שייצג את עלות הדיור הם השינויים בשכר הדירה. כלומר, בעת התנפחות בועת נכסים הפער בין השניים הולך וגדל ומחירי הבתים מתייקרים בהרבה מהשכירות. מחקר שפרסמה חברת הנדל'ן "קלוור ריאל אסטייט" בקיץ 2019, שהסתמך על נתונים מעודכנים ומתואמים לאינפלציה של משרד הסקרים הממשלתי, מצא כי בין 1960 ל־2017 המחיר החציוני של בית בארה"ב עלה ב־121%. זאת בזמן ששכר הדירה החציוני עלה ב־72% והשכר החציוני עלה ב־29% בלבד.

במדינות המערב כולל קליפורניה, וושינגטון ואריזונה הפער היה גדול עוד יותר. המחיר החציוני של בית התייקר בהתאמה למדד ב־195% מאז 1960; השכירות התייקרה ב־72% והשכר ב־26% בלבד. ברור איפוא כי הכללת שכר הדירה במדד במקום מחיר בדיור גרע ממנו התייקרות רבת משמעות.

אך גם מוצרים הנכללים במדד עוברים התאמות, שמקטינים באופן ממשי את שיעור חישוב התייקרותם.

התיאוריה והמציאות 

אחת השיטות מכונה "ניכוי שיפורים". ניקח כדוגמה מכונית פופולרית באמריקה של מעמד הביניים, פורד אף 150. בשנת 1971 מחיר המכונית היה שווה לכ־3 חודשי עבודה של השכר החציוני. עד שנת 2000 המחיר טיפס לכ־5.2 חודשי עבודה . כיום המחיר כבר נושק ל־6 חודשי עבודה. אלא, שמומחי הלשכה לסטטיסטיקה, אומרים שבגלל שהמכוניות כיום כוללות חלונות חשמליים, ריפוד עור, מזגן, וכיו"ב, עלינו להוריד מהמחיר החדש את ערך השיפור ברכב.

זו אולי תיאוריה סטטיסטית מעניינת, אך בחיים עצמם המשפחה החציונית אינה יכולה להזמין רכב ללא חלונות חשמליים ומזגן. לכן במציאות הרכב החדש מודל 2019 יעלה לה שישה חודשי עבודה במקום שלושה ב־1971.

גם שווי "השיפורים" המנוכים מעליית המחיר הוא ענין סובייקטיבי לחלוטין. אייפון חדש, למשל, יעלה לצרכן האמריקאי כאלף דולר. האייפון הראשון יצא לשוק ב־2007 ומחירו היה 500 דולר. שני המוצרים היו בעת מכירתם המילה האחרונה בתחומם, אלא שהמחיר עלה פי שניים.

ברור כי באייפון החדש שי שיפורים, אך איך בדיוק נקבע ערך ה"שיפורים הטכנולוגיים" אותם יש לנכות לכאורה מהכפלת מחיר? האם השיפורים הטכנולוגיים שבאייפון החדש העלו בהרבה את עלות ייצורו? או שאפל דווקא מעלה מחירים רק כי היו יודעת שהשוק מוכן לשלם יותר? האם זה יהיה צודק להניח שגידול של פי 12 בכוח הזיכרון מוחק את הכפלת המחיר הנדרש מהצרכן? ברור איפוא כי כל ענין "ניכוי השיפורים" הינו כר נרחב למניפולציות שמאפשר לעקר את המדידה מתוכנה המוצהר.

דרך נוספת לשיפוץ המדידה מכונה "התחליף". במילים פשוטות אם המחיר של בשר בקר מתייקר מאד, אזי סביר שהצרכנים יעברו לצריכת עוף, ולפיכך מעתה יימדד השינוי במחיר העוף. אך שיטה זו בעצם מודדת את השינויים בתבניות הצריכה במקום למדוד את ה"ירידה המתמשכת בערך הכסף".

יתר על כן, המעבר המתמיד למדידת המוצרים הזולים יותר היא הונאה של ממש, שכן היא בעצם אומרת: "המחירים עולים, רמת החיים יורדת, אך מחיר רמת החיים הירודה, לא יקרה בהרבה מרמת החיים הקודמת הגבוהה יותר. המסקנה: החיים לא התייקרו".

ים של כסף מודפס 

לים הכסף המודפס לרוב בדמות חוב הייתה השפעה נוספת על המחירים, היא אפשרה להוזיל כל מוצר שניתן היה לייבאו מהמזרח. הואיל והפועל הסיני עבד במשך העשורים האחרונים בכרבע משכרו של האמריקאי, רוב היצור המקומי עבר לסין. בהתאם, ירדו מחירי ההלבשה ההנעלה ומכשירי החשמל, אך יחד עימם נעלמו לסין גם המשרות והיכולת התעשייתית.

אולם, בעוד שאת ייצור הטלוויזיות ונעלי הספורט ניתן היה להעביר לסין, שירותי הבריאות, האוניברסיטאות, הנדל"ן, והנכסים הפיננסים נשארו באמריקה. הדפסת החוב המסיבית הקפיצה לשמיים את מחירם של אלו. כך התייקרו מאז תחילת המאה שירותי הבריאות, החינוך הגבוה והחינוך לגיל הרך פי שלוש עד ארבע מהתייקרות המדד.

"זיוף" המדדים ומצג השווא כאילו ההדפסה המסיבית של הכסף אינה משפיע על כוח הקנייה של הציבור גם מאפשר לממשלה להמשיך לצמצם את התחייבויותיה למבוטחים בביטוח לאומי, הצמודים למדד הרשמי.

ניתוח שנערך עוד לפני הקורונה בתחילת 2020 על ידי חברת המחקר הכלכלית בונר ושות', בכל אחת מ־3,141 המחוזות ( Counties ) המרכיבות את אמריקה, מצא, כי "תושבי 2,278 (72.5%) מהמחוזות באמריקה הינם עניים יותר היום מאשר לפני 10 שנים".

עוד נמצא כי "73% מהמחוזות נמצאות במיתון שלא הסתיים מאז 2008 וב־56% מהמחוזות שיעור האבטלה גדל". עוד בניתוח: שיעור המשתתפים במעגל העבודה ירד ב־60% מהמחוזות ושיעור העוני גדל ב־87% מהם. בנוסף, "השכר הצמוד למדד הרשמי ירד ב98% מהמחוזות".

היטב סיכם את העניין מאמר אחר מה"אטלנטיק" מפברואר 2020 שכותרתו "משבר המחירים הגדול". "מעבר לכל הכותרות הכלכליות היפות", נכתב, "המשבר הכלכלי הבלתי נראה נמשך. נקרא לזה 'משבר המחירים'. משבר זה קשור לא רק למה שאנשים מרוויחים אלא גם לכמה הם משלמים. באחד העשורים הטובים ביותר בכלכלה האמריקאית משפחות 'יובשו למוות' על ידי בעלי הבתים, האדמיניסטרטורים של בתי החולים, הבירוקרטים של האוניברסיטאות... עבור מיליונים רבים הכלכלה ה"תוססת" שקדמה למשבר הנוכחי, הרגישה יותר כמו כלכלה על כרעי תרנגולת, אם לא פשוט נוראית".

שיא בהיקף החובות 

הנתונים האלה מתכתבים היטב גם עם נתון נוסף שפרסם הפדרל רזרב של ניו יורק בתחילת השנה. על פיו, משקי הבית האמריקאים המשיכו והגדילו את מצבת החובות שלהם במשך 22 הרבעונים האחרונים ברציפות, והביאו אותו לשיא חדש של כל הזמנים - מעל 14 טריליון דולר, 26.8% גבוה יותר מהיכן שעמד במחצית 2013.

אצל רבים מהצרכנים בארה"ב מדובר באשראי למחיה. בסקר שערך האתר "האסינט", חברה ליעוץ פיננסי, נמצא כי אחד מכל חמישה אמריקאים היה תלוי בכרטיסי האשראי לתשלום הוצאות מחיה בסיסיות.

וכך בעוד רוב האמריקאים נחנקים תחת השחיקה הנמשכת בכוח הקנייה שלהם, הכה משבר הקורונה. לא חלפו חודשיים מתחילת המשבר ואולמות קזינו בלאס ווגאס הפכו לבתי תמחוי. דיווח בערוץ מקומי בעיר ההימורים דיווח בסוף אפריל על "טור של מכוניות באורך שלושה קילומטרים ובו אנשים שממתינים במשך שעות כדי לקבל תרומות מזון. רבים מהם, הם עובדי המלונות ובתי הקזינו שפוטרו, שנדרשים לעזרה מארגוני הצדקה כדי להאכיל את משפחותיהם".

מדינת נבאדה לא לבד. ערוצי חדשות לאורכה ולרוחבה של אמריקה מדווחים דברים דומים. "אמריקאים רעבים ממתינים בתורים לאורך מיילים לאוכל המחולק על ידי אירגוני צדקה הנאבקים עם הביקוש הגובר" - הפך למשפט שגור בתקשורת האמריקאית בתקופת הקורונה.

עשרים שנים של הדפסת כסף ו"אין אינפלציה" הביאו מיליוני אמריקאים ולפי הערכות שונות יותר ממחצית האוכלוסייה, לחיות ממשכורת למשכורת. בחודשו הראשון של המשבר, הגיעו רבים מהם לסף רעב. נכון לתחילת שבוע זה, עבר מאזן הפד (סך הדפסותיו) את קו ה־7 טריליון דולר. בעשרה שבועות הוא הדפיס יותר ממה שברננקי הדפיס ב־10 שנים. רוב טריליוני הדולרים החדשים שהדפיס הפדרל רזרב הופנו להצלת בעלי מניות ובעלי חוב של החברות הגדולות - אלו שניצלו כל דולר רווח בעשור האחרון לרכישה עצמית של מניותיהם. החיבור בין השתיים - השחיקה המתמשכת בכוח הקנייה של מעמד הביניים והצעירים, והתנפחות בועת הנכסים של העשירון העליון ודור "הבומרס" - הוא כמו פצצה חברתית שמצפה לניצוץ. מדיניות ה"אין אינפלציה - הבה נדפיס טריליונים" של הפדרל רזרב מוסיפה עוד יותר אדי דלק סמיכים למצב שהוא רגיש ומסוכן גם כך ומסכנת את ארה"ב עוד יותר.

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקאסט KanAmerica.Com. בטוויטר: chanansteinhart