"על הסקאלה שבין שנאת סיכון לאהבת סיכון, אני יותר בצד של אהבת סיכון", אומרת שרית פירון, מהמשקיעות המובילות בהייטק הישראלי, שעומדת כעת בראש קרן הון סיכון חדשה, Team8 Capital, שעל הקמתה הוכרז השבוע. עם רקורד של אקזיטים מצטברים בהיקף של 4 מיליארד דולר, ועם השקעות אנג’ל מכספיה שלה בסכום הנאמד בכמה מיליוני דולרים, היא בהחלט לא בצד של החששנים.
אולי זו רק סטיגמה, אבל התחושה היא שבדרך כלל הנשים בתחום נמצאות יותר בצד של שנאת הסיכון. זה נכון? כי זה מתחבר גם עם העובדה שיש מעט נשים משקיעות בתעשיית ההייטק.
"זה נכון שיש יותר שונאות סיכון משונאי סיכון, ובצד אהבת הסיכון נמצא יותר גברים. אולי כי נשים הן יותר עם רגליים על הקרקע, רוצות לתת ביטחון למשפחה, לבנות את התא המשפחתי שפירושו גם לדאוג לוודאות כלכלית.
"למה אני כן אוהבת סיכון? כי ככה אני, לא יודעת להסביר. אני לא חושבת שלאורך החיים לקחתי סיכונים שהיו עלולים למוטט הכול, זה תמיד היה סיכון מחושב. אבל אני חיה טוב עם סיכון, ואני גם לא מתמוטטת מזה שסיכון שלקחתי התגלה כמשמעותי. אני אפילו נהנית קצת מהאדרנלין של הסיכון".
יכול להיות שפירון אוהבת את הסיכון גם בגלל שהשקעת האנג’ל הראשונה שלה התגלתה כחתיכת סיכון שהיה שווה לקחת. ב-2012 היא החליטה להשקיע בדאטורמה - פלטפורמה שמנתחת עבור מפרסמים בריבוי מדיות איך התחלקו תקציבי הפרסום שלהם, איזה אפיק התגלה כאפקטיבי ועד כמה - 140 אלף דולר מכספה האישי. ועם האקזיט של החברה, שנמכרה לסיילספורס הענקית ב-2018 ב-800 מיליון דולר, אלה הפכו לכ-14 מיליון דולר. כלומר, פי מאה על ההשקעה הראשונית בתוך שנים ספורות.
מהרעיון של דאטורמה, כך היא מספרת, התלהבה מיד. "הבנתי את העוצמה של הרעיון, שפותר בעיה גדולה שלא היה לה פתרון אז. לא רק שהאפקטיביות של הפרסום הדיגיטלי לא הייתה ברורה, אלא אפילו מה בדיוק צריך לעשות. חברה מוציאה עשרות או מאות מיליוני דולרים על פרסום בהמון ערוצים: עיתונים, באנרים, רשתות חברתיות. עושים את זה בארצות שונות, במטבעות שונים, בקמפיינים שונים, ופעם למוצר מסוים, פעם למיתוג של החברה וכן הלאה. הרעיון היה לחבר באופן אוטומטי את כל הערוצים, ולנסות - עם הרבה בינה מלאכותית - למצוא מכנה משותף לכל השברירים האלה, וכך לתת תמונה בהירה למקבלי ההחלטות בחברה".
אפי כהן (מימין) ורן שריג, מייסדי דאטורמה / צילום: שלומי יוסף
ובכל זאת, עד אז לא השקעת בחברות. איך פתאום החלטת לעשות את זה?
"לא חשבתי על זה בכלל. הכרתי את מייסדי החברה. ראיתי צוות שמכיר את העולם הזה מבפנים, חכמים, חרוצים, חסונים נפשית - כי סטארט-אפ זה רכבת הרים וצריך חסינות כדי לעמוד בה. כשדיברתי איתם הבנתי שכל החיים הייתי סוג של משקיעה. לא השקעתי כסף אלא את עצמי, כאשר בחרתי איפה לעבוד ואיפה לא.
"מתישהו במהלך השיחה אמרתי להם, ‘אם אתם לוקחים מימון מאנג’לים, אז גם אני אשקיע'. אחרי שעתיים, רן שריג, שהיה המנכ"ל (והמייסד השותף יחד עם אפי כהן), מתקשר אליי ושואל: ‘שרית, היית רצינית?’. הפתעתי את עצמי ואמרתי שכן. החלטתי להשקיע וגם לעבוד איתם יחד כחברת דירקטוריון אקטיבית. הכסף היה תוצר הלוואי. עבדתי איתם כפי שהייתי רוצה שמשקיע יעבוד עם חברה. הרי במשך הרבה שנים גייסתי כסף ממשקיעים, ולרוב לא קיבלנו עזרה בכלל. שמחנו שלא מפריעים".
140 אלף דולר זאת השקעה גדולה, בטח עבור השקעה ראשונה כאנג’ל.
"כן. דיברתי איתם בהתחלה על 50 אלף דולר, אבל ככל שדיברנו יותר, האינטואיציה - כלומר, הניסיון שלי - אמרה לי שזה נכון מכל הבחינות. בדיעבד, הצטערתי שלא שמתי יותר, אבל זה הפחיד אותי, בכל זאת זה כסף שלנו. בשלב מסוים בעלי שאל אותי ‘את בטוחה?’. אמרתי לו: ‘כן. לא יודעת להסביר לך למה, אבל כן’. הוא זרם איתי. אולי אם היה נותן לי רוח גבית הייתי שמה יותר".
האמונה של פירון הייתה כנראה מדבקת, שכן היא זאת שהביאה איתה את שאר המשקיעים בסיבוב ה"סיד" - שלב ההשקעה הראשוני. לאחר מכן הצטרפו בסיבובים נוספים גם שתי קרנות הון סיכון גדולות, מרקר ולייטספיד, ואז הגיעה הצעה מסיילספורס. ענקית התוכנה שמה על השולחן כאמור לא פחות מ-800 מיליון דולר והפכה את דאטורמה, שבה הושקעו עד אותו שלב רק כ-50 מיליון דולר, לאחד האקזיטים הישראלים המהירים והמרשימים של השנים האחרונות.
ממזרח הרצליה למערבה
הראיון עם פירון מתקיים בימים שבהם המשרדים עדיין די נטושים בשל הקורונה, ואנחנו נפגשות בביתה שבמערב הרצליה. היא מספרת שרק בדיעבד הבינה את הסמליות שנוצרה בכך שהמעגל שלה הושלם בצורה כזאת: אחרי ששנות חיה הראשונות עברו עליה בשכונת המצוקה שביב שבמזרח העיר, כיום היא מתגוררת בבית נאה במערבה. אבל עבודות האמנות שבדירה אינן רכישות יקרות של מתעשרים חדשים, אלא פסלים שהיא עצמה יצרה, רובם דמויות נשיות.
פירון גם לא ממהרת לאמץ את ההגדרה של "משפחה קשת יום" כשהיא נשאלת על הבית שבו גדלה. "לא הרגשתי את זה כל-כך בילדות", היא אומרת, "הבנתי את זה רק מאוחר יותר".
אביה, שעבד כמחלק גז, היה בן למשפחה מהונגריה שהיא מגדירה "מצוקתית", ובגיל מאוד צעיר נשלח לכפר הנוער שפיה, שליד זיכרון יעקב. אמה גדלה במשפחה של חמישה אחים, והתייתמה מאב בגיל שנתיים. חמשת האחים ואמם, סבתה של פירון, עלו ממצרים, וכאן מצאה הסבתא זוגיות חדשה עם אלמן, שגם לו היו חמישה ילדים, וכולם חיו בעוני בפרדס כץ.
כשהייתה קטנה גרו כאמור בשכונת שביב בהרצליה. "לא שאבנו מהבית הבנה בביזנס או השכלה, אבל אמא שלי נטעה בי איזה זרע פמיניסטיות ומודרניות כזאת", היא אומרת, ומספרת כי למרות המצב הכלכלי הקשה ההורים רכשו עבור ארבעת הילדים כל אנציקלופדיה שהוצעה למכירה, ואלה אהבו לדפדף, להסתכל, לבחור ערך מסקרן ולקרוא. "וזה נתן תחושה של בית משכיל למרות הכול. היה המון כבוד לספרים האלה, כל פסח היינו מברישים אותם, מאווררים ומחזירים למקום".
כשגדלה מעט, החליטה אמה שהשכונה אינה מקום טוב לגדל בו ילדים, והמשפחה לקחה משכנתה וקנתה דירה ברעננה. "כל החיים שמעתי את המילה משכנתה והיה לי רעד בגוף. בגלל המשכנתה לא קנו לי בגדים ולא יכלו לשלם על הטיולים. אבל גרנו במקום טוב, ולא הרגשתי שונה מהחברים שלי. הפרמטרים היו בזמנו אחרים. רעננה הייתה אז מאוד מושבית, לא שפטו ילדים לפי המצב הכלכלי, ואני הייתי תלמידה טובה וחברותית, שהדריכה במחנות העולים.
"הלכתי גם לכל חוג אפשרי ושילמתי עבור זה בבייביסיטר ובניקיון חדרי מדרגות. כשהייתי צריכה ללכת לטיול של המחנות העולים הייתי צריכה לעבוד לפני זה, וכשהיה טיול בית ספר הייתי צריכה ללכת ליועצת לבקש לשלם אותו בתשלומים. אבל זה אף פעם לא גרם לבושה או למבוכה. עשיתי מה שצריך לעשות. רק לימים הבנתי איזה פער היה ביני לבין החברים".
בצבא שובצה לתפקיד בתחום האלקטרוניקה אבל מצאה את עצמה ביחידה של אזרחים עובדי צה"ל, "ואני באתי להכיר חיילים צעירים, לא בני 40 שנראו לי אז חתיארים". יצאה לקורס קצינות, וכקצינת כוח אדם ברמת דוד פגשה את מי שיהפוך לבעלה, שאול פירון. אחרי הצבא עבדה כמלצרית, ניקתה בתים ונתנה שיעורים פרטיים במקצועות ריאליים כדי לחסוך כסף ללימודים, וגם עבור טיול של חודש לה ולבעלה באירופה. נרשמה ללימודי פיזיקה באוניברסיטה, אך מהר מאוד עברה לראיית חשבון וכלכלה, "בלי להבין בכלל מה זה ראיית חשבון. זכרתי רק שאמא שלי אמרה לי: ‘כל העיראקים רואי חשבון והם עושים הרבה כסף’".
לאחר הלימודים הגיעה לסטאז’ במשרד קסלמן (היום PwC) רק כדי לגלות שזה בכלל לא בשבילה. "זה מאוד ייבש אותי, הרגשתי שהיום לא עובר לי". ממש לקראת סוף הסטאז’ ילדה את בתה הבכורה, והתחילה לחפש עבודה אחרת. עד היום, אחד הזיכרונות החזקים שלה מאותו סבב חיפושי עבודה הוא ראיון בחברת השמה שבו "ראיינה אותי אישה, ואחרי שהצגתי את עצמי אמרה לי: ‘איך אני יכולה למכור אותך עם תינוקת בת חודשיים?’. חזרתי עם דמעות בעיניים". בסוף ראתה מודעה בעיתון שמחפשים סגנית חשב לחברת רד (ששייכת לקבוצה של האחים זיסאפל) - שם לא התרגשו מהתינוקת שבבית - ופירון עלתה, מבלי לדעת זאת, על מסלול ההמראה בהייטק.
כיוון שמדובר בקבוצה היא הפכה גם לחשבת של החברות רדקום ורדוויז’ן, ובשלב מסוים הודיעו לה שהיא עוברת לרדקום, ולאחר חצי שנה, כשהיא בת 31, התבקשה לקפוץ למעמד סמנכ"לית הכספים של החברה, שעמדה ערב הנפקה. "מוטי בן ארי (המנכ"ל) וזהר זיסאפל נתנו לי את הצ’אנס הראשון שלי ואני מודה לשניהם עד היום", היא אומרת.
לאחר כמה שנים ברדקום, פנה אליה חבר שעבד בזמנו בחברה, וסיפר לה ש"יש איזו חברה שרוצה לצאת להנפקה ומחפשת מישהו שכבר הכין הנפקה". השנה הייתה 1999, והחברה הייתה P-Cube, מייסודם של ד"ר גיורא ירון ויובל שחר, שפיתחה טכנולוגיה לתעדוף תעבורה ברשת. היא נפגשה עם שחר, "הייתה כימיה והכול, ובסוף השיחה הוא אומר לי: ‘אה, שכחתי להגיד לך - המשרה היא בארה"ב".
בדרך הביתה, בשיחת טלפון, החליטו בני הזוג פירון שהם הולכים על זה. "הרבה מההחלטות הגדולות שלי בחיים נלקחו בדקה, בעוד החלטות כמו אילו מגפים לקנות יכולות לקחת לי גם כמה ימים", צוחקת פירון כשהיא משחזרת את האירוע.
הם עשו רילוקיישן יחד עם משפחת שחר לפאלו אלטו, ושם גילו לאכזבתם מהר מאוד שהם אומנם הגיעו כדי לנסות לרכוב על גבי בועת הדוט קום - "ולעשות הנפקה של מיליארד - מיליארד וחצי דולר", כדברי פירון - אבל איחרו את המועד. הבועה התפוצצה ו"היה ברור שהנפקה לא תהיה", היא מספרת, "מה שלא היה ברור הוא מה יעלה בגורל החברה".
פי-קיוב דווקא שרדה. לדברי פירון, מפני שהיא לא הייתה חברה אופיינית לתקופת הבועה, אלא חברה בעלת טכנולוגיה עמוקה ורצינית. אבל האווירה הייתה קשה. "לאט-לאט הסיליקון ואלי התרוקן. גם אנחנו נאלצנו לפטר חלק מהעובדים כדי לא לסגור תוך כמה חודשים, אבל עשינו זאת בצורה מאוד אנושית ונתנו הרחבה עמוקה לתקופה שבה אפשר לממש את האופציות כדי שאם יום אחד זה יסתדר כולם ייהנו מזה".
בסופו של דבר, ב-2004, נמכרה פי-קיוב לסיסקו ב-200 מיליון דולר, סכום גבוה לימים של אחרי הבועה. תוך כדי הסיכומים הסופיים של הרכישה נולדה בתה השלישית, ופירון זוכרת את עצמה מנהלת שיחות ותיאומים עם שחר בנוגע לעסקה, מחדר הלידה ועם אפידורל.
נולד לך אקזיט ראשון. אירוע משמח?
"באקזיטים תמיד יש חלק של עצבות וסוג של אבל. בפי-קיוב היה לי מעין משבר אישי. הייתי בסיסקו כמה חודשים לצורך ההטמעה שלאחר המיזוג, והרגשתי שכרתו לי את הענף פתאום. פי-קיוב נבלעה בתאגיד, הם קנו אותה בשביל המוצר. הציעו לי להיות אחראית על ביקורת פנים בסיסקו וזה לא עניין אותי בכלל. אז באקזיט אתה זוכה בלוטו, אבל מאבד משהו".
"נורא רציתי להוביל עסקאות"
אחרי הפרידה מפי-קיוב ומסיסקו פירון קצת חיפשה את עצמה. "כל האנרגיות שלי נעלמו, ואחרי ארבעה חודשים מצאתי את עצמי מתחילה עבודה חדשה בחברה של קרן סקויה, בשם אוליב סופטוור. הטכנולוגיה של החברה אפשרה דיגיטציה של כל סוגי התכנים, כגון מגזינים וספרים, ובשלב מסוים היא כבר הייתה בשלב שבו היה לה הסכם סופי מוכן לחתימה לרכישה על-ידי גוגל, אך זו נסוגה ברגע האחרון, מה שהיה מאוד מייאש עבור עובדי אוליב.
משם התגלגלה למדיה מיינד (יצרנית תוכנות לניהול קמפיינים פרסומיים) שרצתה לצאת להנפקה וחיפשה סמנכ"ל עם ניסיון בתחום. "זו הייתה קצת קפיצת מדרגה מבחינת גודל החברה והמורכבות", היא נזכרת, "עשרות משרדים ברחבי בעולם, מכירות של מיליוני דולרים, וגם האנשים מצאו חן בעיניי".
לצורך ההנפקה המשפחה עברה לניו יורק בשלהי 2007, "רק כדי לגלות עוד פעם שאני באמצע משבר ובעין הסערה, הפעם של המשבר הגלובלי של 2008. מדיה מיינד הייתה חברה חזקה וצומחת, אבל לא ידענו מה תהיה השפעת המשבר על הלקוחות שלנו ועלינו, והיה ברור שהנפקה לא הולכת להיות כי השוק היה סגור לגמרי".
לאחר שנה-שנתיים קשות הנפיקו בכל זאת, ב-2010, כשתוך כדי התהליך בעלה והבנות כבר חזרו לארץ והיא נשארה לבדה בארה"ב. "שלושה שבועות של רוד שואו במטוסים פרטיים, ואני באוויר ואין לי בית. כבר לא היה לי בית בניו יורק ואת הבית שלי בארץ עוד לא הכרתי. הרגשתי כמו טום הנקס בסרט ‘טרמינל’. תלושה מהעולם". אחרי שנה נוספת, כשפירון כבר חזרה לישראל, מדיה מיינד נמכרה ב-517 מיליון דולר ל-DG קורפוריישן.
אחרי עוד כמה תפקידי ניהול בחברות הייטק, פירון הלכה ונשאבה לתחום ההשקעות. ב-2014 פנה אליה עופר כץ, "קולגה כבר 17 שנה", סיפר לה על קרן הון ייחודית שרצה להקים, וביקש שתצטרף לוועדת ההשקעות. הרעיון של הקרן ששמה סרקה (cerca) היה לייצר כלי של השקעה משותפת: קרנות גדולות ומשמעותיות יחד עם אישים מהתעשייה שבדרך כלל נכנסים להשקעה בשלב הסיד, אבל אין להם פלטפורמה להגיע לכל החברות, ובוודאי לא להשתתף בסבבי גיוס מתקדמים יותר.
"כשהוא הזמין אותי לוועדת ההשקעות, לא אמרתי לעצמי מיד שאני הולכת להיות משקיעה, פשוט עניין אותי לראות איך זה עובד בצורה מסודרת בקרן, אחרי שכבר עשיתי כמה השקעות פרטיות", מספרת פירון, שכמובן נשאבה מהר מאוד ונכנסה גם לנעלי המשקיעה.
בקרן סרקה השנייה כבר הייתה שותפה-מנהלת, ונטלה חלק בהשקעות בחברות שנרכשו או הונפקו, ובהן ארמיס (שנרכשה על-ידי קרן אינסייט ב-1.1 מיליארד דולר), אלומה (נרכשה על-ידי גוגל), דמיסטו (נרכשה על-ידי פאלו אלטו נטוורקס ב-450 מיליון דולר), דינמיק יילד (נרכשה ב-300 מיליון דולר על-ידי מקדונלד'ס) ופייבר - אחת ההנפקות הישראליות המצליחות של התקופה האחרונה, שכבר נסחרת בניו יורק לפי שווי של יותר משני מיליארד דולר.
"אני חושבת שעשינו עבודה טובה", היא אומרת. "מתוך 25 חברות שהשקענו בהן, עשר הגיעו לאקזיט ויש עוד חברות נהדרות בפורטפוליו".
אז למה עזבת?
"המודל של סרקה מעולה, אבל ברמה האישית כבר נורא רציתי להוביל עסקאות. כשאתה לוקח שבר מהאחזקות בחברה, אתה פחות יכול להשפיע, ואני רואה בעצמי פחות משקיעה מקצועית, מישהי שבאה עם ניסיון אופרטיבי שאני רוצה לתרום לחברות. אני רוצה לתת ערך, כמו שעשיתי בדאטורמה".
"אין בטים 8 שום דבר פטרוני"
הקרן החדשה שאותה תוביל היא תולדה של הצטלבות נוספת בקריירות שלה ושל היזם הסדרתי יובל שחר, שאותו הכירה בפי-קיוב, וכיום הוא שותף ויו"ר פעיל בקבוצת Team8 (ראו מסגרת). לפני קצת יותר משנה הם ישבו, כמנהגם מדי פעם, בבית קפה בשכונה. היא סיפרה שכבר מדגדג לה לנהל קרן שלא מצטרפת לאחרים בהשקעות, אלא מובילה אותן; הוא אמר משהו כמו ‘זה בדיוק מה שתעשי, אבל אצלנו’; היא, כדרכה, לא ממש נזקקה ליותר מדי זמן והחליטה מיד שכן.
הקרן אומנם הושקה רק השבוע, אבל היא כבר פעילה: השקיעה בשלוש חברות, ובוחנת בימים אלה השקעה רביעית.
העובדה שטים 8 החליטו לעבור למודל ה"מיושן" של השקעות בחברות קיימות, ולחרוג מהמודל של הקמת חברות בעצמם לא אומרת שבעצם הרעיון המקורי לא הצליח להם כמצופה?
"לא רק שהוא הצליח, זה מה שמאפשר להם לעבור כעת לעולם המיושן, אבל להפוך אותו למודרני ושונה".
הם נתפסים לעיתים בשוק כמי שנוהגים בפטרונות. אנחנו יודעים מה צריך, אנחנו נקים, אנחנו נגיד לכם הסטארטאפיסטים איזו חברה תעשו, ואיזה מוצר.
"אני חושבת שזו תפיסה מוטעית שיש כלפיהם בשוק, כי אין שום דבר פטרוני בטים 8 - לא באנשים ולא במודל. המחשבה בשעתו הייתה שיש בעיות מאוד גדולות בעולם שלא בהכרח מטופלות, ומצד שני יש יזמים - לפעמים עם יכולות מדהימות - שמבזבזים את האנרגיות על מוצר קטן מדי או לא באמת נחוץ. ואז הם הלכו לארגונים הגדולים ושאלו אותם: מה מטריד אתכם, מה חסר לכם. ובאמת, המשקיעים הראשונים של טים 8 זה ארגונים גדולים מכל מיני תחומים, כמו וולמרט, מייקרוסופט וסיסקו.
כאמור, הקרן החדשה כבר הספיקה להשקיע בשלוש חברות (ששמותיהן עדיין לא פורסמו), אחת בתחום התוכנות הארגוניות, אחת בתחום הפינטק ואחת בתחום הביג דאטה והדאטה אנליטיקס בתחום הביטוח. בימים אלה פירון עובדת על השקעה בחברת סייבר.
רואים כבר שינוי בעקבות משבר הקורונה בתחום ההשקעות בהייטק?
"לא רואים השקעות כי אנחנו בתוך המשבר, אבל אנחנו צופים שחברות ישקיעו הרבה בתשתיות של הענן, ביכולת לעבוד מרחוק, הרבה באוטומציה. וגם הרבה מאוד בסייבר כי ברגע שאתה עובד מרחוק אתה יותר חשוף".
יש דווקא טענות שבישראל יש סוג של בועת סייבר.
"כנראה שהסייבר כאן בשביל להישאר, אבל יש תחומים רבים בתוך הסייבר, ונכון שיש תופעת עדר, שהרבה חברות קמות לטפל בתופעה שנראית מאוד אטרקטיבית. אותי יותר מעניין להסתכל על חברות סייבר שעושות משהו חדש, ולא משהו שעוד עשר אחרות עושות".
את מדברת על קרן שנותנת ערך מוסף ליזמים כגון תשתית מחקר וקשרים עם חברות. פג תוקפו של המודל "המיושן" של ההון הסיכון הקלאסי?
"כל קרנות ההון סיכון מנסות לתת יותר ערך מרק כסף. יש אבולוציה, קודם כול בשיח. אין קרן שתגיד אני רק משקיעה פיננסית. גם בעבר לא אמרו את זה במפורש, אבל ככה זה היה. היום גם קרנות אחרות חורטות על דגלן מה שאנחנו חורטים על דגלנו, והשאלה מי עושה את זה יותר טוב. עד לא מזמן הכסף זרם ברחובות, והיזמים רצו לקבל גם משהו מעבר לכסף".
ועכשיו הכסף פחות זורם ברחובות. מדברים על מיתון צפוי. איך לדעתך ייראה עולם ההשקעות בהייטק?
"לא חושבת שיהיה מחסור בכסף. יש אובדן בכסף במקומות מסוימים. אבל יש עוד הרבה מאוד כסף שיושב ומחכה להיות מושקע. הבעיה תהיה אחרת: בשנים האחרונות, כשהיה המון כסף, היו חברות שלא הבנת למה הן קיבלו מימון. קרנות השקיעו כי כשהכול עולה, לכל דבר יש סיכוי להימכר.
"חברות עם טכנולוגיה אמיתית, שמטפלות בבעיה אמיתית, יוכלו לצלוח משבר כזה, אבל אם זה עוד משהו טרנדי, קולי, נחמד שהתאים רק לתקופה מאוד בועתית, עכשיו זה יעשה 'פוף' ויעלם. מצד שני, לא נעים לי להגיד, אבל כנראה שבעוד שלוש עד חמש שנים גם החברות הטרנדיות והקוליות יוכלו לחזור לגייס. המשברים מלמדים אותנו שלטווח הארוך אף אחד לא לומד".
מחפשים מענה לצרכים של וולמארט, מיקרוסופט וסיסקו
המודל של טים 8 מנסה לשלב בין הדרישות של חברות הענק לבין היכולות שגלומות בסטארט־אפים הקטנים
Team8 היא קבוצת הקמה והשקעה בחברות טכנולוגיות בתחומי הטכנולוגיה לארגונים, דאטה, בינה מלאכותית ואבטחת סייבר. החברה הוקמה ב-2014 על-ידי המייסדים-שותפים נדב צפריר, ישראל גרימברג ולירן גרינברג, כשלצדם יובל שחר, שהוביל את גיוס ההון הראשון בחברה וכיום מכהן כשותף ויו"ר.
עם המשקיעים האסטרטגיים בקבוצה נמנות לא מעט ענקיות עולמיות ובינלאומיות כמו וולמארט, מיקרוסופט, סיסקו, ברקליס, סופטבנק ומודי’ס. מאז שנוסדה חברה Team8 להקמה והשקעה ב-11 חברות סטארט-אפ, ובהן סיגניה, שנרכשה ב-250 מיליון דולר על-ידי טמסק, וקלארוטי, שגייסה עד כה 100 מיליון דולר.
בשלב מסוים היו ידיעות שרקפת רוסק עמינח, לשעבר מנכ"לית בנק לאומי, שוקלת הצטרפות לטים8, אבל פירון אומרת על כך: "אני אומנם מכירה את רקפת הרבה מאוד שנים, והיא מקסימה וגם מוכשרת, אבל אני לא יודעת יותר מאשר שהיו מגעים".
המודל הייחודי של הקבוצה מתבסס על צוות של כ-40 בוני חברות בניו יורק ובת"א בתחומי המחקר, הרעיונאות, השיווק, הפיתוח העסקי וגיוס כוח אדם, לצד ה-Team8 Village" - קהילה של מאות מנהלים בכירים מארגונים מובילים מסביב לעולם. הרעיון הוא שהשיח בין שתי הקבוצות יאפשר לזהות ולהבין מהם הבעיות והצרכים האמיתיים של הארגונים הגדולים, וכך ליצור הזדמנויות עסקיות משמעותיות, שאת המענה להן יספקו חברות סטארט-אפ שיש להן פתרונות מתאימים או כאלה שיוקמו לצורך יצירת הפתרונות הללו.
כעת, כאמור, מרחיבה הקבוצה את פעילותה ומשיקה זרוע הון סיכון חדשה, Team8 Capital, שבראשה תעמוד פירון - יחד עם אחד המייסדים, לירן גרינברג - והיא זאת שתוביל סבבי השקעה בסטארט-אפים בשלבי סיד, בתחומי דאטה, בינה מלאכותית, אבטחת סייבר וטכנולוגיה לארגונים.
לדברי פירון, הקרן הראשונה צפויה להשקיע סכום ממוצע של 5 מיליון דולר בכל אחת מכ-15 חברות שאותן תאתר, ו"בעתיד, אני מניחה שנגייס את הקרן הבאה, אבל עוד חזון למועד".
עצות הזהב של פירון
שישה טיפים לסטארטאפיסטים בתקופת משבר הקורונה
1. ככל שמגיבים מהר יותר התגובה הנדרשת פחות כואבת. צמצום של 20% בהוצאות באופן מיידי שווה לצמצום של 30% לאחר כמה שבועות, ואולי אף ל־50% ויותר בהמשך.
2. יזמים צריכים לדאוג שהמזומנים שברשותם יוכלו לממן פעילות של 24-18 חודשים. זה מה שנדרש במינימום, במצב של חוסר ודאות לגבי תאריך היציאה מהמשבר ומידת השפעתו העתידית.
3. התנהלות פיננסית זהירה ואחראית לא רק בעתות משבר. לשנות מבנה הוצאות - להשקיע בנחישות במה שמביא תוצאות ולא במה שטרנדי.
4. לגייס הון כשאפשר ולהתמקד ביצירת כרית ביטחון ולא באופטימיזציה רגעית של הדילול ליזמים.
5. לאמץ משמעת עסקית בריאה. צמיחה היא קריטית אבל לא כל מחיר מוצדק. זמינות ההון ששררה לפני הקורונה אפשרה מצב שבו חברות רבות התקיימו למרות שלא הייתה להן הצדקה. לחילופין אם הן היו מתנהלות ביתר זהירות הן היו חזקות יותר עבור העובדים והמשקיעים.
6. לשמור על אופטימיות. משברים מסתיימים, חשוב לצלוח אותם באופן שלא מכבה את אש היצירה והדרייב של העובדים.
כתבות
ני"ע
