עובדי פייסבוק ו"ניו יורק טיימס" צודקים

גל המחאות ואירועי האלימות והביזה ששוטף את ארה"ב, הציפו מחדש את בעיית הגזענות שם. הרקע לשיח הוא לאו דווקא האירוע עצמו (לגביו קיים גינוי גורף), אלא התבטאויות שבאו בעקבותיו, מפי הנשיא דונלד טראמפ או סנטורים רפובליקנים אחרים. עוצמת האירועים הביאה לכך שעובדים אמריקאים, שנתפסים ככאלה שעבודתם היא מעל הכןל, העזו להביע עמדה נגד מעסיקם, על רקע מדיניות שנתפסה בעיניהם כבלתי נאותה ביחס לנושא הטעון הזה.

עובדי פייסבוק ביקרו את מנכ"ל החברה, מארק צוקרברג, על כך שנמנע מלהסיר פוסטים שפרסם הנשיא דונלד טראמפ לגבי המהומות בארה"ב, וסירב להצמיד להם "אזהרה", כי מדובר בהסתה לאלימות. הביקורת הגיעה מעובדים בדרגים שונים, באופן גלוי, והועלתה גם ברשת החברתית וגם בקבוצות שיח פנימיות בארגון. העובדים ציפו שצוקרברג יגלה מעורבות, ויפעל כפי שפעלה טוויטר, שאף חסמה חלק מציוצי הנשיא.

גם עובדי "ניו יורק טיימס" ביקרו את הנהלת העיתון, על כך שפרסמה טור דעה של הסנטור הרפובליקני טום קוטון, הקורא לצבא להיכנס לערים כדי לעצור את המהומות. עוצמת הביקורת של העיתונאים הייתה יוצאת דופן והושמעה גם מחוץ לעיתון, באמצעי תקשורת אחרים. טענתם הייתה כי פרסום הטור מעמיד באור שלילי את כל העובדים האפרו-אמריקאים בעיתון, ומבייש אותם.

עובד רשאי לבקר את מדיניות המעסיק, במסגרת זכותו הכללית לחופש ביטוי. במגזר הפרטי קיים לעובד מרחב להבעת דעה אישית, בפרט אם היא מושמעת בצינורות הפנימיים של הארגון, ובמקרה של פייסבוק - בפלטפורמה שהארגון יצר בעצמו. ביקורת על מדיניות המעסיק, שלא מכוונת לגרימת נזק בזדון ושמנוסחת באופן מכובד, אינה עבירת משמעת ואינה עילת פיטורים. אלא שעובד המבקר את מעסיקו, לוקח סיכון: הוא עלול למצוא עצמו מפוטר בשל נימוק אחר, בפרט בארה"ב, בה זכות המעסיק לפטר כמעט ואינה מוגבלת ואינה מחייבת הנמקה. בהינתן אלה, הביקורת שהושמעה כלפי פייסבוק ו"ניו יורק טיימס" מפי עובדיהם, באופן גלוי ופומבי, היא יוצאת דופן בעולם העבודה האמריקאי וממחישה איזו חשיבות מייחסים העובדים למדיניות הציבורית של המעסיק.

כאן עולה שאלה מעניינת: האם העובדים רשאים לדרוש ממעסיק להיות שותפים או לכל הפחות להשפיע, בקביעת המדיניות הציבורית או החברתית של הארגון? על פניו, המעסיק הוא זה שקובע את מדיניות הארגון בנושאים ציבוריים. אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר. העובדים רואים עצמם, בצדק, שותפים להליכי העבודה ולמוצר המוגמר שמשווק המעסיק. ככל שהעובדים משקיעים שעות רבות יותר במקום העבודה וככל שהם מעורבים יותר בתהליכי הפיתוח של המוצר - כך מתפתחת אצלם תחושת אחריות והזדהות עם התוצר הסופי. המעסיקים עצמם, בפרט בחברות בעלות מיתוג יוקרתי, משקיעים הון וחינוך אינסופי על מנת לפתח אצל עובדיהם גאוות יחידה ותחושת השתייכות, מתוך הבנה שכך יפיקו מהם את המרב.

מהמקום הזה, שבו זהותו העצמית של העובד כמעט מתבטלת והוא הופך להיות חלק מהארגון, העובדים מעוניינים להשפיע על השימוש במוצר שיצרו למטרות ראויות. השקעתם בפיתוח המוצר אינה בהון כספי, אלא בהון האנושי, וכמשקיעים הם מעוניינים לשלוט בפירות ההשקעה. מדובר בתופעה שמתחילה להתפשט בחברות בעמק הסיליקון. עובדי גוגל ואמזון, שעוסקים בפיתוח בינה מלאכותית, פעלו, כל אחד בנפרד, לבלום שימוש בטכנולוגיה על ידי הפנטגון או המשטרה לצרכים אזרחיים; עובדי מיקרוסופט לא הסכימו לעבוד עם רשויות ההגירה בשל הפרדת המשפחות בגבול מקסיקו. טענת העובדים בכל המקרים הייתה, שיש להם מעמד בכל הנוגע לשימוש הראוי בטכנולוגיה שפיתחו.

יש צדק רב בעמדת העובדים, בפרט כאשר מתבוננים בתמונת הראי. לפסיקה בישראל הגיעו מספר מקרים בהם עובד פרסם דעה בנושא פוליטי או ציבורי בחשבון הפייסבוק האישי שלו, בו נרשם מקום עבודתו. המעסיק סבר שמדובר בפוסט לא ראוי ופיטר את העובד (עובדת שהעלתה כפרופיל בפייסבוק תמונת מחבל המבצע פיגוע דקירה; עובדת שפרסמה תגובה שמחה לידיעה על אירוע בו נהרגו 13 חיילי צה"ל). טענות המעסיקים היו כי פרסום פוסטים כאלה נוגד את רוח הארגון ואת השקפתם, ומכתים את שמם. מכאן, שהזהות הארגונית של עובד עם מעסיקו היא דו-צדדית: כשם שדעה אישית של עובד מיוחסת למעסיק, עמדה ציבורית של מעסיק משליכה על האופן בו נתפסים עובדיו.

פייסבוק אמנם אינה עיתון, אבל היא הפכה להיות מקור מידע מרכזי ובמה רחבה להחלפת דעות. "ניו יורק טיימס" הוא מוסד עיתונאי מוביל ואדיר השפעה. כשהבעלים של אמצעי תקשורת רבי-עוצמה כאלה נתפסים כתומכים בצעדים כוחניים של הנשיא, מתקבעת בציבור תפיסה שמדובר בדעה כלל-ארגונית. הדרך היחידה של עובדי פייסבוק ו"ניו יורק טיימס" להתנער ממדיניות המעסיקים, הייתה להביע ביקורת אישית בנושא, ולתת לה הד. בכך, הם בידלו עצמם מהמעסיק ואחזו מחדש בזהותם האישית .

בכל מקרה, להסתייגויות העובדים יהיו מחירים נוספים, ומעניין לבדוק באיזה מיקום תדורג פייסבוק ברשימת מקומות העבודה המועדפים של גלאסדור, אחרי שתיקת צוקרברג.

הכותבת היא מומחית לדיני עבודה, מייסדת משרד עורכי הדין רובין שמואלביץ ובין היתר מייצגת את "גלובס"