המלכוד של מחנה הימין מול העבודה המאורגנת

ההסתה כנגד עובדי המגזר הציבורי נסקה בשבועות האחרונים לממדים חדשים והפוליטיקאים, שעד כה נכשלו בניהול המשבר מבחינה כלכלית, מחפשים שעיר לעזאזל.

יאיר נתניהו הציע לחתוך את הפנסיות התקציביות, ח"כ שלמה קרעי מהליכוד כינה את גישתו הכלכלית של עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות לשעבר, "ניסוי אנושי שכשל, זאב בעור של כבש" ואפילו חברי הכנסת של "ימינה" מצדיקים את הליכתם הגאה לאופוזיציה בכך ש-"נתניהו חלש מול חמאס וההסתדרות" (בנשימה אחת).

נפתלי בנט כיהן בשורת תפקידים משמעותיים בשנים האחרונות: ממשרד הכלכלה והחינוך ועד לשירת הברבור במשרד הביטחון. תחתיו התקיימו הלכה למעשה האיגודים הגדולים בישראל - ארגוני המורים והתעשיות הביטחוניות - ואי אפשר שלא לתהות כיצד שערה משערות ראשם לא נפלה.

איילת שקד, שרת המשפטים לשעבר, התהדרה בביצוע רפורמות אדירות ובמאבק באליטות, אבל להעביר רפורמה של שקיפות על אגודות עות'מאניות? הצחקתם.

והליכוד? די רק לומר שאלו מחזיקים במשרד ראש הממשלה ובכל התפקידים הבכירים כבר 11 שנים ברציפות אם לא יותר, תלוי איך סופרים.

אז למה הפער הזה בין המילים למעשים ולמה דווקא מול הוועדים וההסתדרות?

השנאה לוועדים צמחה למעשה מאותו גרעין של שנאה למנגנון של "ישראל הראשונה". ישראל של מפא"י - מחזיקי הפנקס האדום שכיום מיוצגים ע"י פקידות האוצר, האקדמיה, הפרקליטות והשופטים. והרי אם זוהי ישראל הראשונה, אין ספק שהעבודה המאורגנת, זו של ארגוני המורים, עובדי הרשויות המקומיות והתחבורה הציבורית בישראל כבר מזמן לא נמצאת בידי אותה ישראל הראשונה.

ארגוני העובדים מונים כיום כ-850,000 עובדים ומנהיגי העובדים הבולטים בשנים האחרונות הם עופר עיני (יו"ר ההסתדרות לשעבר); יפה בן-דוד (מזכ"לית הסתדרות המורים); פנחס עידן (יו"ר ועד רשות שדות התעופה); גילה אדרעי (יו"ר ועד הרכבת) ואלון חסן (יו"ר ועד נמל אשדוד לשעבר). כולם נולדו להורים אשר עלו ממדינות ערב.

מוואדי סאליב, דרך הפנתרים והאוהלים - בני עדות המזרח חשקו יחד, ובצדק, בביטחון תעסוקתי וסוציאלי, בייצוג, בהכרה ובכוח פוליטי. החיפושים הולידו התפקדות רחבה למפלגות ובצידה הצטרפות למקומות עבודה מאוגדים והובלת מאבקי עובדים בכל רחבי הארץ ובפרט בפריפריה.

במרוצת השנים מאבקי העובדים בישראל הביאו להישגים ראויים כמו עליית שכר המינימום וקביעת פנסיה חובה לכולם. אמנם השנים האחרונות אינן תור הזהב של ההסתדרות, וכוחה והשפעתה פחתו אך הגוף המזוהה ביותר עם מפא"י הפרוטקציוניסטית הפך לגוף הגדול ביותר המייצג את "ישראל השנייה", וטוב שכך.

כעת, בתקופת המשבר הכלכלי, הפוליטיקאים מחפשים אשמים והאש מכוונת כלפי המטרה הקלה ביותר - העבודה המאורגנת. בעוד בקמפיין הבחירות אותם פוליטיקאים רוצים את המזרחים, המסורתיים, אנשי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל כגוש מאוחד מאחוריהם, הרי שבכל הנוגע לזכויות עובדים הם מעדיפים אותם אחד-אחד, כמו אורז פרסי טוב. נפרדים.

במשך שנים אותם פוליטיקאים שואבים את כוחם מההתנגשות בין ישראל הראשונה והשנייה, והעולה על כולם במובן זה הוא נתניהו שמדבר כמי שהוא קורבן של האליטות הישנות ושל התקשורת, הרי שבמאבק מול העבודה המאורגנת המשוואה הזו נשברת לרסיסים והמאבק של הפוליטיקאים מימין בעבודה המאורגנת הופך לחרב פיפיות - מלחמה בעבודה המאורגנת היא מערכה נגד הבייס הפוליטי והאלקטורלי.

הגזרות הכלכליות המתבשלות בחדרי הממשלה בימים אלה עשויות בקיץ הקרוב לפגוש את כוחה האמיתי של "ישראל השנייה", הרי זו העבודה המאורגנת, ולחשוף את המלכוד האמיתי של מחנה הימין מול הוועדים. 

הכותב הוא מזכיר סיעת "צדק חברתי" בהסתדרות, סיעת האופוזיציה