פגיעה משמעותית בחופש הביטוי

פיטוריו של עורך מדור הדעות של "הניו יורק טיימס" הם טעות אסטרטגית מצד העיתון היוקרתי, ויכול לסמן כשלון בשירות שהוא נותן לקוראיו ואף נקודת משבר באמון שנותנים בו חלק מהם. נתחיל במה שידוע על פרשה זו: הסנאטור הרפובליקני מארקנסו, טום קוטון, פרסם מאמר דעה תחת הכותרת "הכניסו את הצבא", בה קרא לשלוח את הצבא לטפל במהומות. קוטון הבהיר כי כוונתו הייתה לטפל במתפרעים ולא במפגינים השקטים שמוחים על "המוות השגוי והמיותר של ג'ורג' פלויד".

המאמר היה תקיף מאוד בטון שלו, כלל הכללות רבות, ולא עשה הבחנה חדה וראויה בין בוזזים פורעי-חוק לבין מפגינים לגיטימיים (גם אם הם מחזיקים בדעות פוליטיות רדיקליות). בעקבות פרסום המאמר, הוטחה בטור ביקורת קשה הן מצד קוראיו והן מתוך מערכת "הטיימס", שחלק מעיתונאיו, הביעו חוסר שביעות רצון חמור מפרסומו, תוך שעולה מהם הטענה שהוא אף מסכן עיתונאים/עמיתים שחורים.

באתר האינטרנט של העיתון נוספה למאמר הודעה מטעם המערכת, הודעה שהיא לא פחות משמעותית מהמאמר של הסנאטור, אולי אף יותר. בהודעת המערכת הוסבר כי בהתחשב בעובדה שמדובר בנושא שיש לו "חשיבות של חיים או מוות", ולנוכח מעמדו רב-ההשפעה של הסנאטור ומשקלם של הצעדים שהוא מציע לנקוט, המאמר של קוטון היה צריך לעבור עריכה עיתונאית הרבה יותר מדוקדקת, שכוללת בדיקת כל העובדות המוצגות במאמר, מיתון הטון בהתאם לעת הרגישה שבה אנו פועלים והכנסת הדברים להקשר המתאים, תוך חיבור כותרת (שאותה נתנו בעיתון ולא הסנאטור) שאינה מלבה את האש.

ההודעה החריגה של מערכת העיתון היא הודאה באשמה. הודאה בכישלון המנגנונים העיתונאיים, אותם אמור לפגוש כל אדם המבקש לפרסם באחד מהעיתונים היוקרתיים ביותר בעולם. כישלון כזה, כך סבור העיתון, צריך להוביל לפיטוריו של עורך מדור הדעות.

אותו עורך, ג'יימס בנט, הודה שאכן לא קרא את המאמר, ובוודאי לא טיפל בו כראוי, לפני שעמוד הדעות שבאחריותו פרסם אותו. ייתכן שבהתחשב בכך הפיטורים של בנט מוצדקים ויחסיו עם מעסיקיו הגיעו לנקודה שבה הם לא יכולים לסמוך עליו להוביל את מדור הדעות במהלך התקופה הרגישה שאנו למעשה כבר בעיצומה, עונת הבחירות בארצות-הברית.

עם זאת, דווקא ההסבר שסיפק העיתון לפיטורים מצביע על מגמה מדאיגה לפיה ה"ניו יורק טיימס", מעמודי התווך של העיתונות העולמית, מצדיק למעשה צמצום משמעותי של חופש הביטוי ופוגע בשוק הפתוח של הרעיונות. בוודאי אפשר להתווכח עם העמדה והטון שהציג קוטון בטור שלו, אך אי-אפשר להגיד שדעתו אינה דעה הרווחת בציבור האמריקאי. פיטורי עורך מדור הדעות והשיח סביב הטור יכול ליצור הרתעה בקרב עורכיו ועיתונאיו מפרסום דעות הנחשבות לא-נאורות מספיק, ואפקט מצנן זה על פרסום דעות ישפיע על טווח הדעות להן ייחשפו קוראיו של "הטיימס".

לפני פחות מעשור בוטלה רשמית "דוקטרינת ההוגנות" שהונהגה על-ידי ה-FCC, רשות התקשורת הפדרלית האמריקאית. דוקטרינה זו דרשה מגופים בעלי רישיון שידור בארה"ב לחשוף את הקהלים שלהם לנושאים שנמצאים במחלוקת ציבורית ולעשות זאת באופן שיהיה הוגן ומאוזן. אמנם עקרונות אלו לא יושמו בפועל כבר שנים ארוכות עוד לפני שבוטלה רשמית הדוקטרינה והיא הייתה תקפה לתקשורת האלקטרונית ולא לארגון תקשורת כמו "הניו יורק טיימס", אך היא ביטאה משהו עמוק בתרבות העיתונאית בכלל וביחסים אותם היא מבקשת לבסס עם קהלה: המדיה תחשוף את הצרכנים למגוון רחב של עובדות והשקפות, ועל בסיס ההבטחה הזו הקהלים יבססו את האמון שלהם בארגוני התקשורת השונים. "הניו יורק טיימס", כארגון שמאחוריו אינספור זכיות בפרסי פוליצר, כמי שבנה את מעמדו כאחד העיתונים המובילים בעולם וכמי שנשא לאורך השנים את לפיד חופש הביטוי, מסתכן בלסמן לקוראיו ולעיתונאיו מסר חמור לפיו עדיף לקבור דעות שאינן פופולריות במטה העיתון, מאשר לחשוף אותן לאור השמש ולהתעמת עליהן בדיון פומבי.

אחת התופעות הכי חמורות בתרבות הפוליטית העכשווית - בארה"ב כמו במקומות אחרים בעולם - היא הקיטוב. כל צד שקוע בטיעוניו ובצדקת דרכו בלי להקשיב באמת לצד שכנגד ומתוך הקצנה הולכת וגבורת. צמצום "טווח הדעות הלגיטימיות" ב"ניו יורק טיימס" יכול, לצערי, לתרום לכך. 

הכותב הוא חוקר עיתונות מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ולשעבר יו"ר האגודה הישראלית לתקשורת