מערכת הרווחה הישראלית לא לוקחת בחשבון את הזוגות המתגרשים

בשנים האחרונות, במסגרת כמה פרויקטים שאני שותפה בהן, אני משוחחת עם ישראלים רבים על טראומות הגירושים שלהם. להפתעתי, המילה "הרווחה" מופיעה בשיחות אלה, בצירוף תחושות כאב ופחד. אז על מה הם מדברים, כשהם מדברים על "הרווחה"? ומה הם יודעים, שרובנו לא ואולי הגיע הרגע שגם אנחנו נדע? 

למשרד הרווחה יש מונופול לטפל בהליך הגירושים של משפחות בישראל. בעשור האחרון סגנון ההתנהלות שלו הפך לסיוט הכלכלי והנפשי של חלק ממשפחות אלה. מדוע הפכה "הרווחה" למילה נרדפת לאבסורד בעולמם של המתגרשים? אנסה לעשות סדר ולהבהיר איך בכלל "הרווחה" יכולה לאיים כלכלית ונפשית על המתגרשים הישראלים וילדיהם.

כאשר זוג מתגרש היום, הוא מגיע לבית הדין לענייני משפחה, והוא פוגש שם לא רק את השופט, אלא גם דמותה מלאת השררה של פקידת הסעד. באמצעות פקידות הסעד, המדינה מאבחנת את אופי יחסי ההורים וילדיהם וקובעת בהתאם את סוג הטיפול בהם, היכן יגורו, מי יהיה המשמורן העיקרי ועוד החלטות משנות חיים. חוות-הדעת של הפקידים ("התסקירים") משפיעות כמעט בצורה מוחלטת על החלטות השופט, והן אף חסויות על-פי צו של ערכאה משפטית.

מי הם פקידים האלה שבידם כוח כה רב? מדובר למעשה בעובדים סוציאליים בעלי הכשרה מיוחדת הממונים בידי שר הרווחה ומועסקים במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות.

לפי דיווחים רשמיים של משרד הרווחה, בשנת 2018 הכינו פקידי סעד 13,917 תסקירים חדשים בתיקים של גירושים, ובעשור האחרון מדובר על עשרות אלפי ילדים.

על מה מבססים פקידי הסעד את התסקירים שלהם? ובכן, המודל המיושן של משרדי הרווחה והמשפטים יצר עיוות חברתי המרכז בידי פקידת הסעד את הכוח האולטימטיבי. היא, בדעת יחיד וללא פיקוח, מסתמכת על שיקול-דעתה בצירוף גורמי אבחון וטיפול מטעמה.

בעשור האחרון האבחונים והטיפולים האלה הופרטו והפכו לתעשייה משגשגת. אבל ההפרטה של מערך זה, בניגוד למקובל, אינה מתנהלת על-פי חוקי השוק החופשי. וכך במקרה שפקידת הסעד טוענת שכשלתם כהורים, עליכם לעבור אבחון וטיפול יקר של עשרות אלפי שקלים אותו תשלמו במלואו. אבל למרות שאתם הממנים, לא תינתן לכם הזכות לקבוע את זהות המטפלים שלכם.

קיימות דוגמאות רבות לכישלון חמור של מדיניות זו, אבל אנו, הציבור הרחב, לא נשמע עליהן בגלל חוק החיסיון שאינו מאפשר לתעד ולבקר את מדיניות הרווחה.

הסיפור האבסורדי של נועה (שם בדוי) הוא אחד מיני רבים. הוא כולל גירושים סוערים ויחסי הורים וילדים שהידרדרו, וכאן נכנסת הרווחה לסיפור, בדמותה של פקידת סעד שקבעה כי על המשפחה לעבור טיפול. נועה נשלחה בכפייה מטעם הרווחה ל"מטפל" שגבה ממנה סכומים גבוהים לפגישה, ללא כל התחשבות במצבה הכלכלי. לאחר כשנה וחצי, כאשר התברר כי הטיפול נכשל, ולא חל שיפור ביחסים במשפחה, אף גורם מהרווחה לא לקח אחריות על כישלון זה; כישלון שניתן להבין אותו כשמתברר כי לעובד הסוציאלי לא הייתה הכשרה כפסיכולוג קליני ולא ניסיון מוכח.

במקרה קיצוני אחר, ליאן (שם בדוי), ילדה שעברה אלימות קשה מצד אביה, כגון כיבוי סיגריות ועוד זוועות, חויבה על-ידי פקידת הסעד לסדרי דין לעבור טיפול משפחתי לשיפור היחסים עם האב האלים. במקרה זה האב חויב במימון "הטיפול המשפחתי" אצל "מטפלת" שנקבעה על-ידי פקידת הסעד לסדרי דין של הרווחה. האב האלים כתב לאם כי בעקבות השקעתו הכספית הישירה באותו "טיפול משפחתי" הוא מצפה לדיווח חיובי עליו - מה שאכן קרה. לא נופתע לגלות כי לא רק שהתקיים כאן ניגוד אינטרסים מובהק, אלא שגם במקרה זה המטפלת לא הייתה פסיכולוגית קלינית כנדרש, אלא פקידת סעד לשעבר שעברה הכשרה כמטפלת משפחתית.

למשרד הרווחה יש מונופול על מערך האבחונים והטיפולים, והתוצאה הבלתי נמנעת היא מערכת יקרה להחריד, בלתי מקצועית ואף כזו הפועלת לעתים תוך ניגוד אינטרסים הרומס את זכויות הילדים. נשאלת השאלה היא למה הציבור אמור לשלם את המחיר על מודל לא מתפקד.

עד שמשרד הרווחה לא יאולץ לערוך בחינה מקיפה של הארגון ולבצע בו רפורמה המטיבה איתנו האזרחים, כולנו מאוימים על-ידי ארגון זה - אנחנו וילדינו, ללא הבדל גיל, סטטוס ומין.

הכותבת היא במאית, תסריטאית ומפיקה. סרטיה הוצגו בפסטיבלים בינלאומיים ובמוזיאונים ברחבי העולם