אילת בפוסט טראומה. ובעיר מתחילים להבין שיהיה להם קשה להמשיך ולסמוך רק על תיירות

טקסט זה הינו חלק מפרויקט מיוחד של "גלובס" שבמסגרתו יצאו כתבי העיתון למסע מיוחד בין ערי פריפריה, מרביתן מוכות אבטלה, בניסיון להתחקות אחר השלכות הקורונה הכלכלית. בשבוע האחרון ביקרנו (מדרום לצפון) באילת, דימונה, ערד, בית שמש, רמלה, סחנין וטבריה. אלו הסיפורים של הערים והאנשים שהיו בין הראשונים להיפגע ועשויים להיות האחרונים להתאושש.

בין שתי ערים. כביש 90 הוא בעצם קו גבול בין פניה הכפולים של אילת. משמאל, הצד של המלונות והתיירים. מימין, אילת של האילתים. שתי הערים מנותקות כמעט לגמרי. התיירים לא מבקרים באילת ה"אמיתית" והאילתים מתעבים את החלק התיירותי של העיר. בכל עיר תיירותית אחרת בעולם נלך לחפש את המסעדה המקומית שמתחבאת בסמטה לא מוכרת ונעדיף לשבת בבר הקטן והשכונתי - באילת, משום מה, אף אחד לא עושה את זה. זו הסיבה שאילת אף פעם לא נתנה למבקר בה תחושה אותנטית, של עיר שחיים בה אנשים שאינם חדרנים או מפעילי אטרקציות. האם חיסול שדה התעופה הישן ימוטט את הגבול בין שתי הערים? ימים יגידו.

אילת אכלה אותה הכי חזק בקורונה. באופן אירוני משהו, העיר קיבלה את כל התסמינים הכלכליים של המגפה, אבל לא את המחלה עצמה; למרות שכמעט ולא היו בה חולים, עיר התיירות שהייתה הראשונה להיסגר והאחרונה להיפתח - נכון להיום נוחתות בה רק שלוש טיסות ביום, לך תמלא ככה מלונות - סבלה בשיא המגפה מאחוזי אבטלה דמיוניים של מעל לשבעים אחוזים עם מספר גבוה של בתי אב בו שני ההורים פוטרו מעבודתם - 23.5% מהתושבים, לעומת כ-16% בשאר הארץ. כל הבעיות מחמירות באילת - התעסוקה צפופה, מוטת מלונאות ותיירות - כל הסקטורים הכי בעיתיים במשק, ובנוסף לכך, להבדיל מתושב המרכז שיכול לחפש עבודה גם במרחק של שעה נסיעה מהבית, האילתי לא יכול. הוא כבול לעירו היפהפיה.

 קניון מול הים באילת / צילום: יוד צילומים

נכון להיום יש בעיר כ-45% אבטלה - ואלה רק הנתונים הרשמיים; התמונה האמיתית גרועה בהרבה. ככה זה כששמים את כל הביצים בסל אחד. הנתון שחשוב לשים אליו לב: באילת אחוז המובטלים הצעירים (עד גיל 34) גבוה מאשר בשאר הארץ. באילת, גם מי שלא עובד בתיירות נסמך על התיירות. זה הדבר היחיד כמעט שמניע את הגלגלים. כבר שנים מדברים באילת על גיוון אפשרויות התעסוקה ושום דבר לא קורה. הפעם, אומרים לי, נפל פה האסימון. אולי, אם כי ההימור שלי הוא שהקיץ שעומד להתחיל יביא איתו המוני תיירים ישראלים לעיר והכול יחזור להיות אותו דבר. קשה להיגמל.

לפי שבי שי, מנכ"ל התאחדות מלונות אילת, מאמצע מרץ עד סוף מאי הפסידה אילת כמיליון ושש מאות אלף לינות (מאתיים אלף מתוכן של תיירים מחו"ל), לפי פדיון ממוצע ללינה של כ-400 שקל ללילה מדובר על הפסד ישיר של יותר מחצי מיליארד שקל. וזה עוד בלי הכסף שהתייר מוציא מחוץ למלונות, המסים שמשולמים ועוד. נכון להיום פתוחים רק כמחצית מכמעט 12 אלף חדרי המלון, מה שמסביר את התפוסה המלאה, אבל כל יום נפתחים עוד ועוד מלונות. "הקיץ הזה", אומר שי, "תהיה בוננזה". הישראלים תמיד אהבו את אילת, אבל השנה הם יאהבו אותה אפילו יותר ולו רק בשל העובדה שאין הרבה ברירות אחרות. בינינו, אומר לי נהג מונית, מה יעשו הישראלים - ייסעו לטבריה? צודק.

"הקורונה הייתה נוקאאוט", אומר שי, "השאלה איך יוצאים. המזל הוא שהישראלים אוהבים את אילת. כבר עכשיו התפוסה עומדת על 30%-40% ובסופי שבוע המספרים עולים לכמעט 90%, הבעיה שזה 90% ממחצית".

הישראלים אמנם חוזרים, אבל עם כל הכבוד לנו ולמשפחות שלנו, מה שהמלונות באילת צריכים כדי לשרוד זה הנופשונים המוסדיים (ועדי עובדים, נופשוני חברה ומועדוני לקוחות למיניהם) - אלה אחראיים לבדם ליותר מ-60% מהלינות באילת ומחזיקים את העיר בחודשים שאינם יולי-אוגוסט. הנופש המוסדי עוד רחוק מלחזור.

 הגשר בטיילת אילת / צילום: יוד צילומים

ראש העירייה: "לא רוצה להיות עיר של פושטי יד"

אני פוגש את ראש עיריית אילת מאיר יצחק-הלוי במשרדו. שתי טריסטרמיות עומדות על אדן החלון ושרות. "התפוסה בבתי המלון", אומר יצחק-הלוי, "היא לא הפריזמה היחידה שצריך להסתכל דרכה; יש פה רקמה קהילתית שנפגעה". זו נקודה שחשוב להבין: מבחינת האילתים - הקורונה הייתה רק הקינוח. יצחק-הלוי מותח קו ויוצר משולש בין סגירת שדה דב, שהורידה דרמטית את מספר הטיסות לעיר (ממשהו כמו 19 לכשבע טיסות בלבד לפני הקורונה ושלוש טיסות ביום נכון להשבוע), לבין הסערה שהיכתה בעיר באמצע מרץ וגרמה לנזקים כבדים, סערה שגרמה לנזקים של למעלה ממאה מיליון שקל והותירה אחריה חופים מרוסקים.

 מאיר יצחק הלוי ראש העיר אילת / צילום: שלומי יוסף

משרד התיירות הסיט לטובת שיקום החופים כ-25 מיליון שקל. בכל מקרה אף אחד מחוץ לאילת לא שם לסערה לב כי יומיים אחר כך הגיעה הקורונה שסגרה את הסיפור של אילת סופית. "אני לא רוצה להיות עיר של פושטי יד", אומר יצחק-הלוי, וחוזר גם הוא על אותו פתרון קסם: "חינוך איכותי, תעסוקה מגוונת ואיכות חיים".

"המלונות זה החזית של העיר", אומר יצחק-הלוי, "אבל בשביל יציבות צריך גם גב חזק, והגב הזה הוא התושבים - והתושבים בפוסט טראומה. בולמי הזעזועים של החברה פה כבר שחוקים לגמרי מעוד ועוד מכות. עיר שלמה בפוסט טראומה".

העובדת הסוציאלית: "אנשים הפכו בין רגע מחיוניים ועובדים למובטלים"

את עומק הטראומה ועוצמת הבומבה שקיבלו פה אפשר להבין מדבריה של מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעירייה, העובדת הסוציאלית פרידה בן לולו. כארבע מאות וחמישים תיקים חדשים נוספו לטיפול מחלקת הרווחה בעיר, בתוספת ל-2,500 בתי אב שכבר היו מטופלים ברווחה. "האגף הוצף בפניות של אוכלוסיות רבות שהפכו בין יום לזקוקים לשירותינו. מדובר באוכלוסיות ששגרתם נקטעה במפתיע, חלקם הגדול הפכו בין רגע מאנשים חיוניים ועובדים למובטלים שאינם יכולים לספק את צרכיהם וצרכי משפחתם. חוסר הוודאות והעננה הכבדה סביב השאלה אם יחזרו בכלל למקום העבודה ומתי - מעיקה ומכבידה.

"פגשנו משפחות חד הוריות עם הורה יחידני מובטל, משפחות ששני בני הזוג מובטלים, וצעירים 'מדור הסגר' שחלקם הגדול הפסיק לעבוד או שעבודתם צומצמה באופן משמעותי. מהעבר", אומרת בן לולו, "אנחנו יודעים שמגפות ומשברים כלכליים משפיעים על מצב האוכלוסייה, פוגעים בחוסן האישי, המשפחתי והקהילתי ומהווים קרקע בטוחה לעלייה באחוזי הפשיעה, האלימות, פירוק משפחות, התמכרויות ועוד".

האילתים: "מה אני עושה פה בכלל? האופק נעלם"

למרות כל הדברים האלה, אל תראו את האילתים כמסכנים - כך אומר לי כל אילתי שאני מדבר איתו. לא רק כי מי ירצה להיות תייר בעיר שכל התושבים בה עצובים, אלא כי ככה הם האילתים. היו שאמרו לי שהם או ילדיהם רוצים לעזוב. "מה אני עושה פה בכלל", אמר לי אחד. "האופק נעלם", אמר אחר. אבל רוב האילתים שפגשתי ושוחחתי איתם היו אנשים חזקים ואופטימיים עם תפישת מציאות וזמן אחרת מזו שיש לנו במרכז, כזו שגובשה בשמש הלוהטת מול הרי אדום הנישאים. כשהנוף מולך עומד כבר מאות מיליוני שנים בלי לזוז גם אתה פחות נוטה להתרגש מתהפוכות היומיום.

כל האנשים ששוחחתי איתם ביממה שבה הייתי בעיר אמנם סיפרו בגילוי לב על הקשיים והחששות אבל יחד עם זאת שמרו את הראש גבוה ואת המבט המשיכו להישיר אל האופק. "תבוא עוד שנתיים", אמרו לי שוב ושוב, "ותראה אילת אחרת". אני לא מוכן לחכות שנתיים, אמרתי והבטחתי לבוא קודם. אני אוהב את אילת ואת האילתים. לפעמים אני קם בוכה באמצע הלילה: למה לא נולדתי אילתי.

 הטיילת על רקע הרי אילת / צילום: יוד צילומים

הסטארט-אפיסט: "העולם למד שרחוק זה הקרוב החדש"

כמו אור חביב מ"האב אילת", חממת סטארט-אפים ומרכז חדשנות שנפתח בעיר לפני כ-3.5 שנים. חביב, 43. גדל באילת והתמקצע בעמק בסיליקון. תנו לאילת עוד שניים שלושה כמוהו והעיר עפה לחלל. "את העסקאות הכי גדולות שלנו סגרנו בקורונה", הוא מספר. מדובר למשל במרכז חדשנות לחקלאות בהשקעה ראשונית ברמת נגב בהשקעה של 5 מיליון דולר. "העיר חטפה בומבה מטורפת, אבל אנחנו עבדנו הכי חזק. העולם למד שרחוק זה הקרוב החדש וזה בדיוק הזמן של הפריפריה לזרוח. בזמן שהתיירות דשדשה, כמעט עצרה - ההייטק עבד חזק. זה פתח פה את הראש והעיניים לאנשים, אני מקווה".

האופטימיות שלו מדבקת. "כבר שנים מדברים פה על גיוון תעסוקתי", אומר חביב, "זה לא עובד וזה גם לא יכול לעבוד. אתה באמת רוצה לגוון אפשרויות תעסוקה? תיצור ערך אמיתי לחברות והן ירצו לבוא אליך. שמע, אפשר היה להביא לפה מגדלים, חברות ענק כמו גוגל ופייסבוק. למה לא? יש לך פה שדה תעופה פרטי, טיסות זולות, נוף שאין מילים לתאר ואפילו המחיה זולה יחסית". לדבריו, האב אילת לבדה יצרה עשרות משרות בעיר.

המסעדן: "כילינו את כל החסכונות ואחר כך גם לקחנו הלוואות"

החופים ריקים למדי. אני נכנס לקניון "מול הים", בימים כתיקונם זה הקניון הרווחי בארץ אבל עכשיו הוא רחוק מאוד מלהיות מלא. חן לבון סמנכ"ל השיווק של הקניון, מספר ש"לפני הקורונה, נגיד ביוני 19, היה לנו ממוצע של 16,000 כניסות לקניון ביום חול, היום בקושי מגיעים לשבעת אלפים". אבל הנתונים מעודדים, רואים עלייה מיום ליום ומצפים לקיץ חזק מאוד. קהל חדש מגלה את אילת, לטענתו. לדברי לבון, לאילתים נפל האסימון והם עובדים על שיתופי פעולה ומנסים לשבור את התדמית (המוצדקת) של אילת כעיר יקרה ששוחטת את המבקר בה. "הבנו שכולנו באותה סירה".

אני קופץ לאכול המבורגר במסעדת לווייתן של ליאור רפאל. כמו רבים אחרים, גם הוא נאלץ לסלול לעצמו ולמסעדה שלו מסלול חדש. ממסעדת שף מפונפנת הפך את לווייתן למסעדת המבורגרים (מצוינים). "במקצוע שלנו אתה רגיל ללכת לישון בחרדה, אז אפשר לומר שבאתי מוכן לפחד. עדיין, שקענו כלכלית, כילינו את כל החסכונות שהצלחנו לצבור בחיים, ואחר כך גם לקחנו הלוואות. בלי משפחה לא היינו מחזיקים מעמד".

"יש משהו נהדר בלקבל את חוסר הוודאות", אומר רפאל, 41, "להפנים לעומק את העובדה שאין לנו שליטה על כלום". כלכלית מדובר באסון אבל מבחינה אישית, הוא מספר, הקורונה הייתה תקופה של פריחה. "מתי בפעם האחרונה קיבלנו הזדמנות כזאת, לעצור הכול ולחשוב מה הלאה. שאלתי את עצמי לאן עברו עשר שנים? עבדתי 16 שעות ביום, לא ראיתי את הילדים. די, אני רוצה להשתנות. העולם השתנה וצריך להשתנות איתו. אני חושב מה יעשה אותי מאושר. אני אומר: עברת שינוי - עכשיו שנה את המציאות".

 חוף הים באילת / צילום: יוד צילומים

הברמן: "חייבים לשנות את הכלכלה המקומית"

הערב יורד והטמפרטורות יורדות ל-37 מעלות. נעים לי. זה הזמן לשתות עם האילתים. הבר הקטן של גבי במרכז המסחרי "הישן" הוא הבר הוותיק באילת. יותר משלושים שנה שגבי מוזג ושותה, שותה ומוזג. אנרכיסט מהזן הישן.

על הבר אני פוגש את אביחי ג'קסון, שפעיל בקבוצה שמנסה להביא ללגליזציה בעיר. לדבריהם, זה הדבר שיציל את העיר. המודל עדיין לא ברור, זה נכון, אבל ג'קסון אופטימי. לדבריו, הקבוצה ערכה סקר בין תושבי העיר ורוב מוחלט של 85% בעד לגליזציה. "המלונות", אומר ג'קסון, "זה הקראק של אילת. העיר מכורה למלונות וחייבת להיגמל. לא יכול להיות שהאילתים יהיו חוטבי העצים ושואבי המים של התיירים, חייבים לשנות את הכלכלה המקומית".

בברדק הסמוך אני פוגש את הבעלים תומאס לוי, 33, אב לארבע ילדות, הגדולה בהן בת ארבע. המקום רק נפתח והצוות חותך לימונים ונערך ללילה ארוך ושמח. "את הקורונה אתה עדיין מרגיש בשכונות, במקומות אליהם התיירים לא מגיעים. הרבה לא חזרו לעבוד". לוי עדיין לא קיבל שקל מהממשלה. הקורונה והסערה, הוא אומר, עצרו לו את השנה הכי טובה שהייתה בברדק מאז הקמתו. האילתים, שאוהבים את הבר שלהם, התגייסו ותמכו בקמפיין מימון המונים ושמרו את הבר בחיים. 120 אלף שקל הצליח לוי לגייס.

אנחנו שותים ומדברים ומפה לשם שתיים בלילה והברדק מתפוצץ מרוב בליינים. כולם רוקדים ואוהבים. העיר אולי אכלה אותה חזק, אבל האילתים יצליחו לצאת מזה, אני בטוח. "אילת הולכת לתור הזהב שלה, אתה תראה", מבטיח לוי. 

אילת

תושבים: 52 אלף / אשכול סוציו אקונומי: 6 / שכר חודשי ממוצע (ברוטו): 9,174 שקל / שכר חודשי ממוצע ארצי (ברוטו): 10,593 שקל / מספר חולי קורונה: 17 (משרד הבריאות, חולים מאומתים נכון ל־9.6.20) / תמיכה ממשלתית ב־2020: 0 / שיעור אבטלה באפריל 2019: 2.5% / שיעור אבטלה בשיא המשבר: 45.6% - גידול: 1,724% / ממוצע ארצי: 26%