החוקרת המובילה של הרשתות החברתיות: "טראמפ הזריק רעל למחזור הדם הדיגיטלי שלנו דרך טוויטר"

בסוף השבוע שעבר פרץ קרב יצרי וכוחני בין נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ לבין ג'ק דורסי מייסד ומנכ"ל טוויטר. זה קרה אחרי שטוויטר העזה להוסיף בדיקת עובדות לציוץ של הנשיא, ובעצם סימנה אותו כשקרי. טראמפ רתח, איים על עצמאות הרשתות החברתיות, ויומיים לאחר מכן חתם על צו נשיאותי שדורש לבחון מחדש את הסעיף שמגן עליהן מפני תביעות. המאבק הזה כבש את הכותרות, ועוד יתגלגל כנראה לבתי המשפט.

יש מי שרואה במתקפה של הנשיא על הרשתות עוד ספין מבית היוצר של טראמפ, ניסיון להסיח את הדעת מהכישלון שלו בהתמודדות עם מגפת הקורונה והמחאה ברחובות. אבל עבור החוקרת שושנה זובוף, יש כאן סיפור הרבה יותר גדול ודרמטי. "חברות האינטרנט הגדולות הן כלי הדם הגלובליים", היא אומרת בראיון ל-G. " כאשר יש לפייסבוק 2.4 מיליארד משתמשים רשומים, יש לנו מחזור דם עולמי אחד שלתוכו כל אחד - טרולים רוסיים, קיימברידג' אנליטיקה, אוליגרכים אפלוליים, או נשיא ארצות-הברית - יכול להזריק רעל, מבלי שתהיה לו תרופת נגד. מה שנכנס למחזור הדם הזה יכול להפוך את כולנו לחולים, ותרופה - אין".

"טוויטר, סוף-סוף, אחרי די הרבה רעל במחזור הדם, התערבה באופן צנוע והצמידה 'התרעת אמת'. הוסיפה כמה לינקים למקורות עובדתיים, ואמרה שיש רעל שאי אפשר פשוט לתת לו לעבור - רעל שנועד לערער את תהליך הבחירות בחברה דמוקרטית".

 ציוץ של טראמפ

"עידן קפיטליזם המעקב", כך קוראת זובוף לעידן שבו אנחנו חיים. וזה גם שמו של הספר המדובר שפרסמה בשנה שעברה, ובו היא מנסה לתאר את ה'מוטציה', כהגדרתה, שעברה השיטה הכלכלית במערב. הספר זכה לתארים כמו "נדיר", "מופתי" ו"פורץ דרך" ונכנס לרשימת ספרי השנה של הפיננשל טיימס, בלומברג, הניו יורק טיימס, הגרדיאן, ועוד רבים. אפילו נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, בחר בספר כאחד מספרי השנה שלו. ואילו זובוף עצמה הוזמנה להציג את הספר שלה באו"ם ובאיחוד האירופי, להעיד מול מחוקקים משורת מדינות, להרצות עליו בבריסל, לונדון, רומא, ברלין, וושינגטון, והרשימה נמשכת.

עבור זובוף, קפיטליזם המעקב הוא לא רק זן חדש של הקפיטליזם. זהו איום על האוטונומיה שלנו, "על עצם האפשרות של חברה דמוקרטית". אם הטבע וכדור הארץ שילמו את המחיר על המהפכה התעשייתית, היא כותבת בספר, הפעם "המחיר עשוי להיות האנושיות שלנו".

בקריאה ראשונה, האיום שעליו מדברת זובוף עשוי להישמע מוכר. כולנו מודעים לכך ש"עוקבים אחרינו". שהחיים שלנו ברשת, וגם בעולם האמיתי, מתועדים יותר ויותר; שהטלפון מזהה את הפנים שלנו, שואב האבק משדר הלאה את ממצאיו בוויי־פי, השעון החכם עוקב אחרי קצב הלב שלנו, ומספיק שנקליד פעם אחת "חופשה בכרתים", והמודעות יעקבו אחרינו לכל אתר שאליו נגלוש.

אבל זובוף, בעברה פרופ' בבית הספר היוקרתי למנהל עסקים של הרווארד, מציעה לקחת צעד אחורה ולראות את התמונה הגדולה. מהפרספקטיבה שלה, כשמחברים את הנקודות מקבלים שרשרת אספקה עצומה. מצד אחד שלה נכנסים עוד ועוד נתונים על ההתנהגות שלנו, ובצד השני יוצא המוצר הסופי: ניסיון לחזות את העתיד שלנו, ואם אפשר, גם להשפיע עליו.

וכשמסתכלים על כל העסק ככה, כשרשרת אספקה ענקית, היא מסבירה, הרבה דברים מתבהרים. למשל, שמה שחברות הענק זקוקות לו הוא קודם כול "כמות מקסימלית של נתונים שזורמים לתוך הצנרת". נתונים עלינו, כמובן. זה ההיגיון הכלכלי של השיטה. מה יהיה התוכן שניחשף אליו בפיד שלנו? זה כבר פחות חשוב. העיקר שנבלה בו כמה שיותר, ושנחשוף כמה שיותר על עצמנו. או במילותיה: שיהיו לנו כמה שיותר "נקודות מגע עם המערכת".

"המערכות האלה אדישות לתוכן באופן מוחלט", היא אומרת. "התוכן יכול להיות שאני גוססת מסרטן ומחפשת טיפול, זה יכול להיות תוכן על זה שאני מתחתנת ומחפשת מארגן חתונות, וזה יכול להיות תוכן על תכנון פיגוע במלון במומבאי. זה לא משנה. הכול זה מקסימיזציה של אספקת נתונים".

העניין הוא שכמו בתאונת דרכים בכביש, שכולם מאטים כדי להביט בה, ככה גם ברשתות החברתיות. "ככל שהתוכן יותר נפיץ ושערורייתי, ככה יותר אנשים יסובבו את הראש ויגיבו אליו", היא אומרת. התוצאה היא "שהאלגוריתמים - המערכת - מתגמלים את המחברים והמהנדסים של הדיסאינפורמציה. ככה זה כשהמערכת מתוכננת למקסם את האספקה".

ברגע שמבינים את כל זה, היא מסבירה, מבינים גם שהדיסאינפורמציה והפייק ניוז הם תוצאות הכרחיות של קפיטליזם המעקב, השיטה הכלכלית שנולדה בעמק הסיליקון לפני כשני עשורים, והתפשטה משם לשאר העולם.

וזה האתגר שאיתו אנחנו, כחברה, עוד לא הצלחנו להתמודד: "עוד לא המצאנו את המסגרת החוקית, את מגילות הזכויות ואת המוסדות שאנחנו צריכים כדי להפוך את האינטרנט לתואמת את הדמוקרטיה. אנחנו עדיין צריכים להמציא את הדברים האלה. והאירוניה היא שטראמפ רוצה להתעמת עם הסעיף לא כדי להפוך את האינטרנט לבטוח לדמוקרטיה, אלא כדי להפוך את האינטרנט לבטוח לשקרים, בטוח לדיסאינפורמציה רעילה. וזה עיוות גס של האתגר האמיתי שניצב בפנינו בתור חברות דמוקרטיות. להפוך את האינטרנט למקום שמתיישב עם האמת ועם השאיפות של חברה דמוקרטית".

"בדיוק ההיפך ממה שחשבנו"

מה אתם יודעים על האלגוריתם של פייסבוק או של גוגל? כנראה כלום. אבל מה החברות האלה יודעות עליכם? הרבה מאוד. "איך אפשר להסביר את הפער בין מה שאני יודעת ומה שאפשר לדעת עליי?". זובוף סבורה שהשאלה הזאת צריכה להעסיק את כולנו. "זה פער שמתרחב כל יום, הרבה לפני שמישהו שמע את המילה ‘קורונה’. והפער הזה מייצג צורה חדשה של אי שוויון חברתי. זהו אי שוויון שהרסני למאה ה-21 בדיוק כמו שאי שוויון כלכלי היה הרסני במאה ה-20".

זה לא אמור היה להיות ככה. "חיכינו בציפייה למאה הדיגיטלית. רוב האנשים חשבו שזה יהיה עידן זהב, שתהיה דמוקרטיזציה של הידע", היא אומרת. והאמת היא שעד שלב מסוים, גם היא עצמה חשבה כך.

זובוף (68) זוכה לעיתים לתואר "נביאה", בשל המחקרים שהובילו אותה, בשנות ה-80, לספרה הראשון שנקרא "בעידן המכונה החכמה". בספר היא ניסתה להבין, על סמך התצפיות שלה בשטח, במפעלים ובחברות, איך המחשבים (שהיו אז תופעה חדשה יחסית) ישנו את חיי העבודה שלנו.

הספר הפך לקלאסיקה, הקנה לה מקום בפקולטה של בית הספר למנהל עסקים בהרווארד, אולי המוסד המוביל מסוגו בעולם, וזובוף הייתה לאחת הנשים הראשונות שזכו שם לקביעות. אבל בתוך פחות מעשור היא התפכחה. איבדה אמונה בכך שהמכונות החכמות יביאו להעצמה של העובדים. היא עברה להתגורר בעיר קטנה במיין, התרחקה מבית הספר, וב-2004 ויתרה על משרתה שם.

כשדיברתי איתה ב-2016, היא הייתה עמוק במחקר לקראת ספרה החדש, וסיפרה שהיא דווקא מאמינה בקפיטליזם. אבל "יש תקופות שבהן כל החלקים מסתדרים במקום ויוצרים קפיטליזם בריא, תוסס ופרו־חברתי", ולעומת זאת, יש גם "תקופות מעבר שבהן טכנולוגיות חדשות וצורות שוק חדשות דוהרות לפני שהחברה והחוק מצליחים להסתגל. תקופות כאלה מתאפיינות במשקל גובר לפיננסים, באי שוויון ובפלגים אוליגרכיים שיש להם שליטה כלכלית ופוליטית מוגזמת. אני חושבת שכיום אנחנו נמצאים באחד הרגעים האלה".

 כמה שוות ענקיות המידע האמריקאיות

שלוש שנים מאוחר יותר, אחרי שבוטים וטרולים ופייק ניוז היו למונחים שכולם מכירים, הספר שעליו עבדה התפרסם בסערה, כשהוא תופס בעיתוי מושלם את רוח התקופה. זובוף הייתה למרואיינת מבוקשת, עם לו"ז צפוף, ועשרות אלפי עוקבים בטוויטר. גם כשהיא מתראיינת בטלפון מחצר ביתה, היא מדברת במשפטים בנויים היטב, בטיעונים שנערמים בהדרגה כמו לבנה על לבנה. אנחנו חוזרים לציפייה הנכזבת לדמוקרטיזציה ושוויון שיגיעו עם האינטרנט.

בפועל, היא אומרת, מה שקרה הוא "בדיוק להיפך. וזה קרה בסתר. לא הייתה דמוקרטיזציה אלא ציר חדש לחלוטין של אי שוויון חברתי". חברות כמו גוגל, פייסבוק או אמזון, ואינספור אחרות, אוגרות עלינו הררי נתונים. "ולאימפריות האינפורמציה הענקיות האלה יש לא רק את הכוח לדעת עלינו יותר משאנחנו יודעים על עצמנו אלא גם את היכולת להשתמש בידע הזה כדי לכוונן, להוליך ולעצב אינדיבידואלים, קבוצות ואוכלוסיות בכיוון שמשרת אותן עסקית. זה כוח שקשה להתנגד לו, כי הוא חבוי, והוא מציע לנו נוחות".

וכמובן, אלה חברות שמרכזות עושר אדיר. "אנחנו במצב שבו מספר קטן של חברות מחזיקות ומפעילות את האינטרנט. הן מחזיקות ומפעילות את מערכות התקשורת הגלובלית העיקריות. ואנחנו אפשרנו לאימפריות האלה לקום".

יותר משנה חלפה מאז פרסום הספר, ובינתיים נכנסנו לסגר בעקבות הקורונה שהוביל לכך שחלק עוד יותר גדול מהחיים שלנו עבר למישור הדיגיטלי. אנחנו מתקשרים בווטסאפ, עושים ישיבות בזום, שומרים על קשר בפייסבוק, מעלים תמונה מהבידוד באינסטגרם, טוחנים סדרות בנטפליקס - והכול מתועד. וזה מבלי להזכיר את אפליקציות המעקב שהתבקשנו להתקין בטלפון בשם המלחמה בנגיף, או המעקב של שירותי הביטחון אחרינו, מבלי שנדע.

"המשבר הנוכחי הוא בסופו של דבר משבר של דמוקרטיה", אומרת זובוף. "זה משבר של חברות דמוקרטיות שמתעוררות ומכירות בחלקן בכך שהתאפשר לאימפריות האלה לצמוח בצורה כזאת ולצבור כל-כך הרבה כוח, עד כדי כך שאפל וגוגל, עם אפליקציית איתור המגעים שלהן, מכתיבות ברחבי האיחוד האירופי תנאים לגבי איך מערכות בריאות הציבור יכולות לאסוף מידע שיעזור להילחם במחלה".

האם זה אומר שהמצב אבוד וקפיטליזם המעקב רק יעמיק את אחיזתו בחיינו? דווקא לא, אומרת זובוף. וכדי להבין מדוע, היא מבקשת לחזור לרגע שבו העידן הזה נברא, מתוך משבר כפול.

"סוחרים בעתיד האנושי"

מה זה בכלל קפיטליזם מעקב? "קפיטליזם מעקב הוא היגיון כלכלי", אומרת זובוף ומסבירה שבבסיס ההיגיון הזה עומד גילוי. "התגלית היא שאפשר להכריז על החוויה האנושית הפרטית, שלא הייתה מוגנת, בתור חומר גלם חינמי, לתרגם אותה לנתונים התנהגותיים שאפשר להכריז עליהם בתור קניין רוחני, ולדחוף אותם לתוך שרשראות אספקה.

"שרשראות האספקה הללו מעבירות את כל סוגי ומקורות הנתונים ההתנהגותיים למרכזי הייצור של המאה ה-21, שנקראים בינה מלאכותית. ובמרכזי הייצור האלה מייצרים מוצרים. במקרה הזה מדובר במוצרים חישוביים, והמוצרים האלה הם תחזיות. בנתונים ההתנהגותיים משתמשים כדי לחזות התנהגות עתידית של בודדים, קבוצות ואוכלוסיות. והתחזיות האלה מגיעות מאיתנו, והן על אודותינו, אבל הן נמכרות לאחרים. ללקוחות עסקיים שיש להם אינטרס לדעת מה אנחנו עומדים לעשות בקרוב, או בעתיד הרחוק יותר.

"פעולות הקנייה והמכירה האלה מהוות שוק מסוג חדש. אלה שווקים שסוחרים בחוזים עתידיים אנושיים, באותו אופן שבו יש שווקים שסוחרים בחוזים עתידיים על מחירי הנפט, או בחוזים עתידיים על בטני חזיר".

בסיפור שאותו מגוללת זובוף, התגלית הזאת התרחשה בגוגל, ב-2000-2001, בתקופה שאחרי התפוצצות בועת הדוט.קום. גוגל הייתה אז חברה צעירה. "היא נחשבה לחברה עם מייסדים חכמים, מנוע החיפוש הטוב ביותר, משקיעי הון סיכון נחשבים, אבל אפילו הם היו פגיעים, כי עדיין לא היה להם נתיב ברור ליצירת הכנסות ממוצר החיפוש שלהם. וכשהמשקיעים שלהם איימו להפסיק את המימון, זה יצר מצב חירום".

זה היה הרקע להחלטה של לארי פייג’ וסרגי ברין לעשות סיבוב פרסה. מצבי חירום חריגים, אומרת זובוף, "הם שמיכה שמתחתיתה יכולים לפרוח כל מיני סוגי רוע. וכך בסיטואציה הזו הם החליטו שפרסום הוא בכל זאת לא כזה רע, וזה הוביל לפריצת הדרך".

המהנדסים של גוגל הבינו שניתן לעשות שימוש ב"מה שנחשב כחומרי פסולת, עקבות דיגיטליים שנשארו אחרי שאנשים חיפשו וגלשו. נתונים שלא השתמשו בהם על מנת לשפר את המוצר, ופשוט ישבו שם. הם גילו שאפשר להשתמש בנתונים העודפים האלה, מה שאני קוראת לו ה’עודף ההתנהגותי’, לא לשיפור מוצר החיפוש, אלא כבסיס לחיזוי מה משתמשים יעשו. ובמקרה הספציפי הזה לחזות על איזה מודעות הם יקליקו, ומה הסבירות שימשיכו דרך המודעה אל המפרסם". כך נולד מודל הפרסום הממוקד של גוגל, והשאר הוא היסטוריה.

"השיטות והמערכות לתפיסת החוויה שלנו וההמרה שלה לנתונים התנהגותיים שיזרמו לתוך שרשראות האספקה תוכננו להיות סודיות ומוסתרות", מדגישה זובוף. "מכאן ה’מעקב’ שבקפיטליזם המעקב. הן מתוכננות לחמוק מהמודעות שלנו. הם הבינו מההתחלה, כפי שהמדענים והמתכנתים של גוגל כתבו בפטנטים שלהם, שאפשר לצוד ולתפוס מידע אישי מכל מיני מקורות - גם באינטרנט ואחר כך גם בעולם האמיתי, עם חיישנים ומצלמות. הם הבינו מההתחלה שהמטרה שלהם היא לצוד ולתפוס מידע שאנשים לא מסרו ולא ימסרו, לאסוף יחד חתיכות שונות של מידע אישי, ולהקיש מהן תובנות שאנשים לא היו הופכים לפומביות מרצונם. להקיש אוריינטציה מינית, אוריינטציה פוליטית, מצבים רגשיים.

"והבסיס של ההיגיון הכלכלי הזה מגיע מחטא קדמון: גניבה. בגלל שהחוויה הפרטית שלנו לא הייתה מוגנת, כי אף אחד לא חשב שצריך להגן עליה, ואף אחד לא ידע שהיא תחת איום, היא נלקחה בלי ששאלו אותנו, ונהפכה לכסף של מישהו אחר. כל ילד יגיד לך שזו ההגדרה של גניבה. כל המסד שמממן את שווי השוק של כטריליון הדולר של גוגל, שווי השוק של כמעט 700 מיליארד דולר של פייסבוק, כל אימפריות המידע הענקיות האלה בנויות על סיפור של חוסר לגיטימיות בסיסי.

"וזה ההיגיון הכלכלי מאחורי הצמיחה המרהיבה של מגזר הטכנולוגיה בשני העשורים האחרונים, הצמיחה של חברות קפיטליזם המעקב המובילות - גוגל, פייסבוק, אמזון, מיקרוסופט, ויש גם אחרים כמו IBM, סיסקו ועוד. וההיגיון הזה היגר גם לכלכלה הרגילה. בין שזו יצרנית מכוניות כמו פורד, או עסקי הביטוח, מימון או קמעונאות, או חינוך ובריאות ונדל"ן.

"בכל המגזרים השונים האלה, מנהלים רודפים אחרי ‘דיבידנד המעקב’. קל יותר לאסוף נתונים על אנשים ולהבין איך לעשות כסף מתחזיות, בין שבתוך העסק שלך, או על-ידי מכירה שלו לאחרים. והסיבה לכך היא שדיבידנד המעקב העלה את הרף לכל חברה שרוצה למשוך השקעה. כי בין 2001 ל-2004, כשגוגל הפכה לציבורית, שורת הרווח שלהם קפצה ב-3,590%.

"אלה היו השנים שבהן הם לראשונה הפעילו את ההיגיון שדיברנו עליו. והם שמרו עליו בסודיות. אריק שמידט, יו"ר גוגל לשעבר, התייחס לתקופה הזאת בתור אסטרטגיית ההסתרה. לאף אחד אסור היה לדבר על מה הם עשו - על זה שהם פיצחו את הקוד של איך לעשות כסף עם נתונים. רק כשהם הפכו לציבוריים אפשר היה לראות את המספרים, וזה העיף לכולם את המוח, והרים את הרף לכל חברה שרצתה למשוך מקורות מימון כאלה".

באמת אפשר לשמוע מכל כיוון את הסלוגן "דאטה הוא הזהב החדש".
"יש כאן סוג של הדבקה דרך כל מגזר של הכלכלה. לא משנה מה אתה עושה, אם אתה מנסה להפעיל את מסך הטלוויזיה שלך, את המדיח שלך, או את שואב האבק שלך, כל מה שמחובר לאינטרנט, כל מה שיש לו ממשק אינטרנט, הפך למקור של מעקב, שהמטרה שלו היא לתפוס את החוויות שלך ולשדר אותן הלאה בתור נתונים. וההתנגדות בסופו של דבר כושלת".

"הציבור כבר לא בתול"

אז איפה היו הרשויות בכל הסיפור הזה? זובוף מספרת שברשות הסחר האמריקאית (FTC), שמפקחת על המסחר באינטרנט, "הגיעו בזמנו למסקנה שהחברות האלה פשוט לא יכולות לפקח על עצמן, כי הפיתויים גדולים מדי. אלה הפרות של הפרטיות, ורק חקיקת פרטיות פדרלית מקיפה תוכל לרסן את זה. ה -FTC אכן גיבשה הצעות חקיקה מאוד מעמיקות, שהסתובבו בקונגרס, וכשדיברו שם על האינטרנט באותה תקופה דיברו על חקיקת פרטיות". ובאותה התקופה, היא מזכירה, היה מדובר בכלי מעקב פשוטים יחסית, כמו "עוגיות" בדפדפן המחשב שלנו.

"אלא שב-11 בספטמבר 2001 כל זה השתנה בתוך 24 שעות. פתאום כולם בגבעת הקפיטול ובוושינגטון הבירה דיברו על ‘מודעות טוטאלית למידע’, כשהמוקד היה האינטרנט ואיך אנחנו יכולים להשתמש בו כדי לדעת הכול ולחבר את כל הנקודות.

"סוכנויות המודיעין היו מושפלות, כועסות, מבועתות. הרבה אנשים היו נחושים לא לתת לדבר כזה לקרות שוב. ובתוך ההקשר ההיסטורי המאוד ספציפי הזה, חברות האינטרנט הקטנות ושיטות המעקב החטטניות שלהן הפכו פתאום למרתקות. למושא לקנאה. הרעיון בקהילת המודיעין היה: ‘תשכחו מלהפוך את הפעילות הזאת לפלילית, אנחנו צריכים לטפח אותה, לאפשר לה לפרוח’. ובשנים שלאחר מכן חוקרי משפט תיעדו איך זה הפך למהלך לעקיפת החוקה האמריקאית".

עקיפת החוקה?
"אפילו סוכנויות המודיעין, עם כל הכוח שלהן, נתונות בסופו של דבר לשלטון החוק ופיקוח דמוקרטי, גם אם ההיבטים החוקתיים האלה נשחקו בתקופה הזאת. אז הרעיון היה שדווקא החברות הפרטיות האלה, שלא נתונות למגבלות חוקתיות, יכולות לעשות דברים שאנחנו כסוכנויות ממשלתיות לא יכולים לעשות. ואם הן יכולות להשיג את הנתונים, אז אנחנו נהיה מסוגלים לקבל גישה לנתונים האלה כאשר אנחנו זקוקים להם. נתונים שלא היינו יכולים להפיק בעצמנו.

"אז ההכרזה המשתמעת של המדינה על מצב חריג, שהגן על החברות האלה מהחוק, בשילוב עם המצב החריג בתעשייה שהתבסס על הלך רוח של ‘אנחנו חייבים לעשות כל מה שצריך כדי לעשות כסף, או שנתנגש בקיר’ - השילוב הזה יצר את התנאים שבהם החברות הקטנות הללו היו יכולות להכות שורש ולשגשג. וכך קפיטליזם המעקב הפך להיות הפרדיגמה הכלכלית הדומיננטית".

אחרי שזובוף מגוללת את כל ההיסטוריה הזאת, המסקנה המתבקשת היא שאנחנו עומדים כעת בפני עוד העמקה של קפיטליזם המעקב. הקורונה ששלחה את כולנו להסתגר בבתים הגדילה מאוד את השימוש בשירותים מקוונים, ובנוסף, בשם בלימת המחלה, רשויות הבריאות רוצות כעת לדעת איפה אנחנו בכל רגע נתון, ועם מי באנו במגע.

חברו לזה משבר כלכלי עמוק, ותקבלו עוד מצב חירום שמצדיק לכאורה צעדים חריגים, בדיוק כמו ב-2001. אבל זובוף, כאמור, דווקא אופטימית לגבי העתיד, ולא ממהרת לאמץ את התחזית הזאת. את ההשראה היא מוצאת בהיסטוריה. "אם היינו מנסים לשרטט קו ישר מהשנים הראשונות של המאה ה-20 כדי לנסות לחזות את העתיד, היינו חוזים עתיד שבו יש מספר קטן של משפחות אוליגרכיות, שנתמכות בידי קומץ מונופולים ענקיים, ואוכלוסייה של צמיתים תעשייתיים. זו הייתה יכולה להיות מאה מאוד קודרת, אבל זה לא העתיד שקיבלנו.

"במאה ה-20 היה את הכול: אלימות נוראית לצד יצירתיות אנושית כבירה. אבל מה שבולט במיוחד הוא העובדה שכל-כך הרבה חברות דמוקרטיות היו מסוגלות להגיב לתיעוש, ולקפיטליזם המתועש, עם שורה חדשה של מוסדות שנועדו לאזן את הכוח בין ההון לעובדים, ולפזר את העושר של התיעוש באופן שיוכל לקיים חברה אנושית יחסית יציבה, שלווה ומשגשגת, כך שמשהו כמו ‘דמוקרטיית שוק’ לא יישמע מיד כמו אוקסימורון".

בין החידושים של המאה ה-20, אפשר למצוא "חקיקה בנוגע לעבודת ילדים, חוקים שמגנים על הזכות להצטרף לאיגוד עובדים, הזכות להתמקחות קולקטיבית, הזכות לשביתה, והרבה מעבר לכך. בארה"ב נוצרו מוסדות שנועדו לספק רווחה חברתית, בריאות, עזרה פיננסית וקצבאות קיום בשנות הזקנה והפנסיה. רשות ניירות ערך, מנהל התרופות והמזון (FDA), ה -FTC, כל הדברים האלה נוצרו מתוך התפרצות פורה של חשיבה מחדש.

"אז הטיעון שלי כרגע הוא שאם נמתח קו ישר לעתיד, נקבל יותר מעקב, יותר אח גדול ויותר אח קטן, יותר קודר, בלי פרטיות, עם פחות זכויות. כל הסיוט הסיני נפרס כעתיד שלנו. אבל זו דרך מאוד גרועה לחשוב על העתיד. ולמרות מה שנראה, למעשה הנסיבות כרגע מאוד שונות ממה שהיה ב-2001. בגלל שאז כולנו היינו ‘בתולים דיגיטליים’. לא היה לנו מושג מה קורה ומה החברות האלה - בשילוב התמיכה מהמדינה - יכולות ליצור ולבנות".

בשלב הזה זובוף פוצחת בתיאור רשימה ארוכה של יוזמות חקיקה, בקונגרס האמריקאי, באיחוד האירופי, בבריטניה, בגופים בינלאומיים, שנועדו להגביל את כוחן של ענקיות הטכנולוגיה, ולהגן על פרטיות המשתמשים. למשל, היא אומרת, "רק בשנה האחרונה ראינו 26, ועוד מעט 27, יוזמות חקיקה משמעותיות בבית הנבחרים או בסנאט. וזה קו פרשת מים חדש. והסיבה לכך שהמחוקקים החלו להתגייס היא שהציבור החל להתגייס. הציבור כבר לא בתול! אנחנו מקיימים את הדיון הזה, ואנשים בכל-כך הרבה מדינות מקיימים את הדיון הזה, ומודאגים שישתמשו בנגיף כדי לטעון למצב חריג.

"עיתונאים מכל המדינות מתקשרים אליי כי הציבור שלהם רוצה לקבל תשובות לשאלות האלה. הציבור התגייס. וכתוצאה מכך גם המחוקקים התגייסו".

המטרה של זובוף היא לאו דווקא לגרום לנו לשנות את ההתנהגות הפרטית שלנו, אלא לשנות את הלך הרוח הציבורי, את האופן שבו כולנו חושבים. זה לקח שלקחה איתה, היא כותבת בספר, כסטודנטית בת 19 בשיעור של הכלכלן זוכה הנובל מילטון פרידמן, באוניברסיטת שיקגו.

"הכי חשוב שנזכור, שלאורך השנים חברות הטכנולוגיה הפיקו תעמולה של בלתי נמנעוּת. כאילו שהדברים שאנחנו לא אוהבים לגבי מה שהן עושות הם תוצאות בלתי נמנעות של המרחב הדיגיטלי. הן אמרו משהו כמו: ‘סליחה חברים, אבל תתגברו, כי זה העתיד’. הרבה לפני הקורונה, אם רציתי להשיג את הציונים של הילדים שלי מבית הספר, אם רציתי לקבוע ארוחת ערב עם חברים, אם רציתי לקבל תוצאות בדיקה מהרופא שלי - הייתי חייבת לצעוד דרך שרשרת האספקה של קפיטליזם המעקב .

"ומה שקורה היום הוא המשך של זה. זה ‘עסקים כרגיל’ עבור קפיטליזם המעקב, עם אוכלוסייה עולמית שבויה יותר מאי פעם. אנשים עשויים להשלים עם הרעיון שזה בלתי נמנע כשהם מפחדים ושרויים באי ודאות, ולא היו להם מספיק אוויר צח והתעמלות. אבל למעשה כל-כך הרבה השתנה. אני באמת ובתמים מאמינה שכדי שהדמוקרטיה תשרוד את המאה ה-21, זה יהיה בין הקווים הראשונים שצריך לשרטט בחול. אנחנו זקוקים לעתיד דיגיטלי שהולך יחד עם הדמוקרטיה. עדיין אין לנו אותו, אבל זו המשימה לעשור הקרוב". 

שושנה זובוף (68), הייתה אחת המרצות הראשונות שקיבלו קביעות בביה"ס למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד כד"ר לפסיכולוגיה חברתית ● התפרסמה בשנות ה־80 בזכות ספרה "בעידן המכונה החכמה" ● טבעה מונחים כמו "כלכלות פעולה", "אינפורמטינג" ו"תרבות המידע" ● ספרה "עידן קפיטליזם המעקב" כיכב ברשימות הספרים הטובים של 2019 ● התחילה לעבוד על הספר כבר לפני יותר מעשור, וכל חומרי המחקר המוקדם נשרפו כשברק פגע בביתה במיין ב־2009