פסק הדין של בג"ץ בעניין חוק ההסדרה היה ראוי וצפוי

1.

"חוק ההסדרה", שנועד להסדיר את מעמדם של בתי יהודים שנבנו על קרקעות בבעלות פרטית של פלסטינים בהתנחלויות, ונפסל שלשום (ג’) על-ידי בג"ץ, הוא לא רק אחד החוקים הפוגעניים ביותר בזכויות יסוד שהעבירה הכנסת בשנותיה של המדינה, אלא גם אחד החוקים הציניים ביותר.

הפוליטיקאים מהימין העזו להוביל לחקיקת חוק ההסדרה שמנוגד לעקרונות בסיס במשפט ומסכן את מעמדה הבינלאומי של ישראל, רק משום שהם סמכו בעיניים עצומות על ביהמ"ש העליון שיוציא את הערמונים מהאש בעבורם ויבטל את החוק. זה היה מצב של win-win - עבור חברי הכנסת תומכי החוק - הזדמנות לקרוץ לבוחרים מהימין, ואחר-כך להאשים את השופטים בכישלון החוק וגם בכך שהעליון לא מאפשר לממשלה למשול. כפי שקרה וקורה בימים האחרונים.

עד כמה חוק ההסדרה מנוגד לעקרונות הדמוקרטיה, לא מסובך להבין. אפשר לחזור אחורה עד לימי המהפכה הצרפתית של שנת 1789, לתקופה שבה נוצקו היסודות של הדמוקרטיות המערביות המודרניות. בהצהרת זכויות האדם והאזרח הצרפתית, שהתבססה על העקרונות הפילוסופיים והפוליטיים של עידן הנאורות, נאמר בסעיף 17 כי "הקניין הוא זכות קדושה ובלתי ניתנת לערעור, ולא ניתן לנשל איש מקניינו, אלא אם כן מדובר בצורך ציבורי שצוין באופן חוקי, וישנו פיצוי על הרכוש".

בכלל, כל סיפור עלייתו ונפילתו של חוק ההסדרה היה די צפוי מראש. הליך החקיקה בכנסת, העתירות שבמהרה הוגשו נגדו, זהות העותרים (40 עותרים ובהם האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, יש דין, המוקד להגנת הפרט, מתנדבים לזכויות אדם, שומרי משפט, רופאים לזכויות אדם, גישה, ועוד), עמדת היועמ"ש (שסירב להגן על החוק), תוצאת פסק הדין של בג"ץ (פסילת החוק), התגובות לפסק הדין (פסק הדין הופץ בחמישה לשבע בערב וכעבור חמש דקות החלו לזרום תגובות הפוליטיקאים משמאל - בעדו, מימין - נגדו).

אפילו חלוקת העמדות בין שופטי ההרכב הייתה צפויה לחלוטין. עוד לפני שניתן פסק הדין היה די ברור ששמונה שופטים, בראשות הנשיאה אסתר חיות יתמכו בפסילת חוק ההסדרה, ואילו השופט הדתי המתנחל, נעם סולברג, יתמוך בו.

מה המסקנה מכל זה? אולי שלפחות חלק מהזמן, כולנו שחקנים וכולנו שותפים להצגות שסופן די ידוע מראש.

2.

עשיתי התמחות בבית המשפט המחוזי בחיפה. זאת הייתה עבורי שנה מרתקת (במהלכה גם התרחשה מלחמת לבנון השנייה וטילים נפלו על גג בניין ביהמ"ש). הייתי צעיר שזה עתה סיים את התואר המאוד תאורטי באוניברסיטה המקומית ולראשונה נחשף ל"תכלס" של מערכת המשפט. לעבודת השופטים, להצגה שנערכת באולם הדיונים, ולאחורי הקלעים של המערכת על המורכבות שבה, האהבות, השנאות, ומערכות היחסים שבין השופטים לבין עורכי הדין, ובינם לבין עצמם.

במשך רוב השבוע דנה השופטת שאצלה התמחיתי בתיקים אזרחיים ופליליים כשופטת יחידה. אבל פעם בשבוע, דומני שזה היה בימי שלישי, היא ישבה בהרכב של שלושה שופטים שדן בערעורים אזרחיים על פסקי דין של בית משפט השלום בעיר.

אלה היו הימים המעניינים ביותר כי נדרשתי להכין את השופטת לערעור, ולנסות ולבדוק האם, כטענת המערערים, נפלו טעויות משפטיות בפסקי הדין של שופטי הערכאה הראשונה שמחייבים את התערבות ביהמ"ש המחוזי.

מטבע הדברים, בשל העובדה שהטענות הוגשו לשופטים בכתב הרבה קודם לדיון, ועל רקע עומס התיקים, הדיונים בערעורים התנהלו כ"סרט נע". השופטים ניהלו אותם בצורה מהירה וברוב המקרים, הערעורים נדחו, או שהשופטים ניסו להביא את הצדדים לפשרה שתביא לסיום שלהם בדרך של מחיקת הערעור. עם זאת, היו גם מקרים לא מעטים שבהם התקבלו הערעורים באופן חלקי או מלא.

אחד מימי הערעורים זכור לי במיוחד. באותו היום הגיעה לבית המשפט עורכת דין שייצגה תאגיד מסחרי די גדול שבית משפט השלום בחיפה נתן פסק דין לרעתו ולמיטב זכרוני חייב אותו לשלם מאות אלפי שקלים לגוף שתבע אותו. כשהגיע תורה של עורכת הדין לטעון בפני שלושת השופטים, ועוד טרם שהיא הספיקה לומר את דבריה, ביקש ממנה ראש הרכב השופטים להתיישב ואז הוא ניסה להבהיר לה בצורה מנומסת אבל נחרצת כי סיכויי הערעור נמוכים מאוד, עד בלתי קיימים. הוא אמר לה שהרכב הערעור בחן לעומק את הטענות בערעור והגיע למסקנה כי פסק דינו של בית משפט השלום מנומק ונכון וכי לא נפלו בו טעויות משפטיות.

את תגובתה של עורכת הדין אני זוכר עד היום. פניה האדימו, היא התרוממה מהכיסא, סידרה את הגלימה השחורה על כתפיה ודפקה בידה על השולחן בכוח כה רב עד שנדמה היה כאילו הוא עומד להישבר ורעם הדפיקה החריד את כל יושבי האולם שהיו מסתודדים בספסלים האחוריים ושקט השתרר וכולם הביטו בה. ואז היא אמרה לשופט: "כבודו, אני לא נסעתי את כל הדרך מתל-אביב לחיפה כדי שתנפנף אותי בצורה הזאת. הערעור מוצדק בעיניי, ואני גם אסביר עכשיו לאדוני למה הוא טועה, וטועה בגדול".

היא החלה לדבר ופשוט לא הסכימה להפסיק. היא חזרה אחרי כל טענה וטענה בכתב הערעור, וירדה לפרטי פרטים, ונופפה בידיה ובכל פעם שאחד השופטים ניסה לזרז אותה לסיים, התעקשה שאפילו עוד לא הגיעה לעיקר. וכך זה נמשך שעה ארוכה, השופטים החלו לנוע באי נוחות בכיסאותיהם והחליפו מבטים כועסים, ומדי פעם ניסה ראש ההרכב להרים את קולו ולהבהיר לעורכת הדין שעליה לסיים, אבל אף אחד מהם לא הצליח לעצור את שטף הטיעון שלה. היא פשוט לא ויתרה. דיברה ודיברה, ונופפה בידיה, וצעקה, עד שנראה היה כאילו היא מגינה על אדם שמואשם על לא עוול בכפו ברצח, ולא על חברה עסקית שחייבת כמה מאות אלפי שקלים.

בסופו של דבר, אחרי שעה וחצי או שעתיים של טיעון היא אמרה: ";זהו, סיימתי, אני מקווה שהצלחתי לשכנע את כבודכם", וסידרה את הדפים, והתיישבה.

כשיום הדיונים נגמר יצאו שלושת השופטים ללשכת ראש ההרכב. שתי דלתות, קצת חורקות, חצצו בין הלשכה ובין אולם המשפטים.

פתחתי את הראשונה ונעמדתי רגע בדממת המבואה הצרה שביניהן. שאפתי את האוויר הממוזג והצצתי דרך חריץ השנייה, לתוככי הלשכה. השופטים דיברו ביניהם על עורכת הדין כמעט בפליאה.

אני לא זוכר מה בדיוק הם אמרו, אבל משפט אחד נחקק בזיכרוני היטב: "רואים שזאת עורכת דין תל-אביבית. עורכת דין חיפאית בחיים לא הייתה מתנהגת ככה", אמר אחד מהם, והשניים האחרים הנהנו בהסכמה מלאה ואז פרצו בצחוק.

אחרי שסיימו לצחוק, הם התיישבו וכתבו החלטה קצרה ודי לקונית שדוחה את הערעור של עורכת הדין ה"תל-אביבית", וגם חייבו את החברה המערערת בהוצאות.