העובדות על מאסר עיתונאים: נדיר מאוד בישראל, נפוץ אצל השכנים

גם אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו סיפק מעין-הסתייגות מדרישת הליכוד ל"להכניס לכלא" את עיתונאי "המקור" רביב דרוקר, הרשת עדיין מלאה בתגובות שאפשר לתמצת במילים: מה העניין הגדול, מה כבר קרה? "אם עיתונאי עובר עבירה פלילית, אסור להשליך אותו לכלא?", תהה אחד. "העיתונאים הם מעל החוק?", התפלא אחר. נשמע כאילו מאסר בגין פרסום עיתונאי, בטענה שנעשה בעבירה, הוא עניין רגיל ויומיומי.

הרושם הזה מחייב תיקון. העובדות מראות ש"הכנסת עיתונאים לכלא" היא דבר שכמעט לא התרחש עד היום בתחומי מדינת ישראל. גם בדמוקרטיות אחרות כליאת עיתונאים היא צעד נדיר ביותר. מצד שני, היא אופיינית במיוחד למדינות אחרות במזרח התיכון. כדי להעמיד את תגובת הליכוד לדרוקר באור, הנה תמונת המצב העדכנית בנושא.

שיאנית כליאות העיתונאים: סין 

389 עיתונאים ועיתונאיות נכלאו בעולם ב-2019, לפי הספירה של ארגון עיתונאים ללא גבולות (RSF) - אף אחד מהם לא בישראל. מאלה שנכלאו, 235 היו עובדים מקצועיים בכלי תקשורת והשאר עצמאים. מאגר המידע של RSF מבוסס על תחקור פרטני של מקרים שבהם עיתונאים ועובדים אחרים בכלי התקשורת נאסרו מטעמים שקשורים בעבודת הסיקור שלהם, כאשר למעשה הוא כולל רק עיתונאים שנאסרו לתקופות ממושכות; רבים אחרים נעצרו לשעות אחדות ואפילו כמה שבועות.

מספרים שונים במקצת עולים מהמעקב של הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ), הארגון החשוב השני שמתעד פגיעה בעיתונאים ברחבי העולם. ב-CPJ מנו בשנה שעברה 248 עיתונאים כלואים, 164 מהם עובדים שכירים בכלי תקשורת והשאר עצמאיים. הפערים נובעים כנראה משיטת הספירה שונה: בוועד בוחנים כמה עיתונאים נמצאו בבתי כלא בנקודת זמן ספציפית, 1 בדצמבר של כל שנה.

גם ב-CPJ מסכימים: בישראל שבתוך הקו הירוק לא נכלא בשנים האחרונות אפילו עיתונאי אחד בשל עבודתו. אותו הדבר נכון למדינות מערביות אחרות. לעומת זאת, הפרקטיקה הזאת נפוצה במיוחד במדינות השכנות לישראל. סין היא אמנם המובילה העולמית, עם 120 עיתונאים כלואים בשנה שעברה, לפי נתוני RSF, אבל כל המדינות הבאות ברשימה נמצאות במזרח התיכון: במצרים נכלאו 34 עיתונאים; בערב הסעודית 32; בסוריה 26; בטורקיה 25.

ב-RSF מדגישים שאלה הערכות זהירות, שכן לעתים קרובות היה קשה להוכיח שהכליאה הייתה תגובה לסיקור העיתונאי. מספר העיתונאים שיושבים בפועל בבתי כלא בטורקיה, למשל, קרוב ל-100, אבל ברוב המקרים האלה התחקירנים לא הצליחו לבסס בוודאות מספקת שהם נכלאו בשל עבודתם. המעקב המקביל של CPJ זיהה בטורקיה 47 עיתונאים כלואים (לעומת קרוב ל-70 בשנה הקודמת), שההאשמה הרשמית נגד רבים מהם הייתה הסתה לטרור.

העילה הלא-רשמית: סיקור שחיתות

אמנם, במצרים ובערב הסעודית המאסר נעשה לרוב ללא משפט - אך לא תמיד. ארבעה מהעיתונאים המצרים ועשרה מהעיתונאים הסעודים שישבו בבתי הסוהר ב-2019 הורשעו בדין בעילות שונות. חלקם היו עיתונאים עצמאים; אחרים עובדי כלי תקשורת כמו אל-ג'זירה, ערוץ שהוא לצנינים בעיני הממשלה המצרית.

פרשות שחיתות היו חלק מתחום הסיקור של כשליש מהעיתונאים שישבו במאסר ב-2019, לפי מאגר המידע של CPJ. עם זאת, עילת המאסר המוצהרת הייתה לעתים אחרת. העיתונאי הטורקי בייראם קאיה (Bayram Kaya), למשל, חיבר שלושה ספרים ביקורתיים נגד מדיניות הממשלה: אחד הצביע על שחיתות בקרב שרי הממשלה, אחר על פעילות חשאית ל"סימון" אזרחים, ושלישי עסק ברצח של עיתונאי אחר ב-2007. הוא נעצר ב-2016, בגל המעצרים שערך הנשיא ארדואן בעקבות ניסיון ההפיכה שייחס ליריבו פתהוללה גולן, והואשם לצד עשרות עיתונאים אחרים בחברות בארגון טרור.

ישראל עצמה נוהגת לאסור עיתונאים מחוץ לשטחה, בגדה המערבית, שם נוהג הדין הצבאי. ביוני 2019, לדוגמה, גזר בית דין צבאי 13 חודשי מאסר על העיתונאית למא חאטר באשמת הסתה נגד ישראל, אחרי שישבה כשנה במעצר מנהלי. תחקירני RSF מדגישים שחקירתה עסקה בין היתר בעבודה העיתונאית.

 המדינות המובילות במאסר עיתונאים ב-2019, לפי עיתונאים ללא גבולות / צילום: צילום מסך, גלובס

אבל אפילו תחת השלטון הצבאי ישראל אוסרת פחות ופחות אנשי תקשורת - לפחות לפי נתוני CPJ. המעקב המפורט של הארגון מראה שמספר העיתונאים בבתי הכלא הישראליים, רובם ככולם פלסטינים, ירד בעקביות מ-25 בשנת 2010, ל-10 בשנת 2015, ל-3 בשנת 2018. בסוף 2019, לפי נתוני CPJ, לא היה כלוא תחת שלטון ישראל אף לא עיתונאי אחד. עם זאת, ארגון מזרח תיכוני בשם הוועד לתמיכה בעיתונאים (Journalist Support Committee) מספק הערכות שונות לחלוטין, ודיווח לאחרונה על יותר 24 עיתונאים פלסטינים כלואים.

ירידה ניכרת בכליאה של עיתונאים נרשמה בעשור האחרון גם בשאר העולם. ב-2010 עוד תיעדו ב-CPJ כמעט 1,000 מקרים כאלה. המספרים פחתו מדי שנה, עד שבראשית 2019 ירדו מתחת ל-300.

ישראל: לא כולאים מפרסמי הדלפות

מאסר של עיתונאיות ועיתונאים בישראל תמיד היה נדיר. זה לא נובע מהגנות מיוחדות בחוק: אין בחוקי מדינת ישראל התייחסות מפורשת לעיתונאים. למעשה, סיטואציות מסוימות שכרוכות בעבודת הסיקור עלולות לסבך את העיתונאי בעבירות שנושאות עונש מאסר. לדוגמה, שורה של חוקים מחייבים כל אדם שנקרא להעיד בבית המשפט להציג כל ראיה שנמצאת ברשותו - גם אם היא הושגה ממקור בתחקיר עיתונאי, והסנקציה על סירוב יכולה להגיע לשנתיים מאסר.

בפועל, סנקציות כאלה כמעט לא הופעלו. בשנות ה-50 נגזרו שבעה ימי מאסר על אליקים העצני, שהשתתף בכתיבת חוברת על שחיתות מצד סגן מפכ"ל המשטרה דאז, שהיה בנו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. העצני סרב לחשוף את מקורותיו והואשם בביזיון בית המשפט. אבל בשנים הבאות נטו בתי משפט לפסוק במקרים דומים כי ההגנה על מקורות עיתונאיים היא "עילה צודקת" לסרב למסור ראיה.

אפילו במקרים של הדלפה אסורה של מסמכים, השימוש המועט במאסר נעשה נגד המדליפים ולא נגד העיתונאים. על ליאורה גלט-ברקוביץ', פרקליטה במחוז מרכז שב-2003 העבירה לעיתונאי "הארץ" ברוך קרא מידע בפרשת סיריל קרן, נגזרו שמונה חודשי מאסר על תנאי. נגד קרא לא נפתחו שום הליכים משפטיים. על ענת קם, שב-2008 העבירה לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו מסמכים על התנקשויות של צה"ל בגדה המערבית, נגזרו בערעור 3.5 שנות מאסר. בלאו עצמו נידון רק לארבעה חודשי עבודות שירות.

העובדות מלמדות אפוא שאין שום דבר רגיל ברעיון "להכניס לכלא" עיתונאי כמו רביב דרוקר על שידור הדלפות. מעשה כזה יהיה צעד חריג ביותר, גם במונחים ישראליים וגם לאור המקובל במדינות דמוקרטיות אחרות.

לקריאה נוספת:

"עיתונאים שנהרגו, נכלאו והוחזקו כבני ערובה ב-2019", עיתונאים ללא גבולות

נתונים על מאסר עיתונאים - הוועד להגנה על עיתונאים

"לראשונה מתחילת העשור: אף עיתונאי בישראל אינו כלוא בשל פעילותו העיתונאית" - העין השביעית, 11.12.2019

"24 עיתונאים פלסטינים עדיין מוחזקים בידי ישראל", מידל איסט מוניטור, 2.9.2019

"הסדרת החיסיון העיתונאי" - המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוני 2015

דוד ביטן על החוק לגבי הדלפות מחקירות - המשרוקית של גלובס

"מסירת חומרים מחדרי חקירות זו עבירה פלילית. האם העונש הוא כלא?", המשרוקית של גלובס