רמ"י לא חידשה חוזה חכירה למעלה מעשר שנים ותפצה את התובעת

רקע: בני זוג חכרו מרמ"י קרקע בישוב גבעת עדה לשם הקמת יחידת מגורים ושימוש חקלאי במגרש. הבעל היה חתום מול רמ"י בהסכם חכירה שהסתיים בשנת 2004. שנתיים קודם לכן הועברו זכויות החכירה מהבעל לאשתו, ובשנת 2005 פנתה האישה לרמ"י וביקשה לאשר את העברת הזכויות על שמה וכן להאריך את תקופת החכירה עד לשנת 2039 (כפי שהוסכם במקור מול הבעל) ולהוציא היתר בנייה. רמ"י אישרה את העברת הזכויות, אולם סירבה לחתום על תוכנית להיתר בנייה, בטענה כי תקופת החכירה לא חודשה. התובעת פנתה שוב בבקשה להאריך את החכירה לתקופה נוספת, אולם בקשתה לא נענתה במשך כ- 10 שנים.

התביעה: בכתב התביעה טענה התובעת כי רמ"י הייתה מחויבת להאריך את חוזה החכירה עד לשנת 2039 ולחתום על בקשה להיתר בנייה, וכי העובדה שרמ"י המשיכה לגבות ממנה דמי חכירה שנתיים מהווה אישור להסכם. עוד נטען בתביעה כי סירובה של רמ"י לחדש את החוזה ולחתום על הבקשה להיתר בנייה עומדת בניגוד לחובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשות ציבורית.

התובעת טענה בתביעתה להתרשלות של רמ"י במתן היתר, התרשלות באופן הטיפול בבקשה להעברת זכויות ובבקשה להארכת תקופת החכירה, ודרשה פיצוי עבור הנזק שנגרם לה בגין דחיית הזכות להיוון. לדבריה, אם הייתה מוארכת החכירה בשנת 2004 כפי שהיה צריך להיות, היא יכולה הייתה להוון את התשלום בגין הקרקע לפי שווי המגרש באותה עת. בנוסף דרשה התובעת פיצוי בגין נזק שנגרם לה עקב היעדר אפשרות לממש את הזכויות המוקנות על-פי תב"ע במשך 10 שנים וכן פיצוי בגין עוגמת-נפש.

רמ"י טענה מנגד כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שביצעה חריגות בנייה ופלישה למגרשים גובלים, ולכן לא ניתן היה להאריך את ההסכם בשנת 2004, ולא ניתן לעשות זאת גם היום.

ההחלטה: בית המשפט קיבל את טענות התובעת וקבע כי זכות החכירה לדורות המקובלת בחוזים עירוניים נתפסת כזכות בעלת עוצמה, וכי רמ"י מאריכה חוזי חכירה לתקופה של 49 שנים נוספות כדבר שבשגרה. עוד קבע בית המשפט כי ככל שרמ"י לא פעלה מול התובעת על-פי סטנדרט התנהגות סבירה והפרה את חובת ההגינות ותום-הלב, יש לראותה כמי שהתרשלה.

בית המשפט ניתח את העובדות וקבע כי במשך למעלה מ-10 שנים רמ"י לא טרחה להשיב תשובה עניינית לבקשות התובעת לחידוש תקופת החכירה והעברת הזכויות, ולא טיפלה כלל בבקשותיה מבלי לתת הסבר. לגבי טענות רמ"י, בית המשפט קבע כי מדובר על טענות הפרה שנולדו שנים לאחר שהוגשה הבקשה וניסיון בדיעבד להצדיק מחדל של שנים.

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק לטובת התובעת פיצוי בעניין דחיית זכות ההיוון בסך 149,270 שקל וכן פיצוי בסך 20,000 שקל בגין עוגמת-נפש. התביעה לפיצוי בגין היעדר האפשרות לממש זכויות מוקנות על-פי התב"ע נדחתה בשל אי-הוכחת הנזק.

הכותבת היא מומחית בדיני מינהל מקרקעי ישראל ממשרד חגי שבתאי, שפירא