האפליה הכפולה של ארגוני החברה האזרחית הערבית

משבר הקורונה מבליט בצורה חסרת תקדים את החשיבות של ארגוני החברה האזרחית הערבית בישראל - אבל גם את המתחים הרבים שמלווים את פעילותם. לארגונים אלה יש תפקיד מרכזי בחיי החברה הערבית גם בימי שגרה, אבל מאז התפרצות המגפה הם נאלצים, יותר מתמיד, למלא תפקיד כפול: גם לספק לאזרחים הערבים שירותים שמדינת ישראל אינה מספקת להם - וגם להפעיל לחץ בשם אותם אזרחים על ממשלה שמתעלמת מהמצוקות והמצרכים שלהם אפילו בעתות חירום.

החברה הערבית סובלת כבר שנים מאי-שוויון חריף במגוון רחב של תחומים: חינוך, רווחה, בריאות, תשתיות, תעסוקה, אכיפת חוק ועוד. לפיכך, ארגוני החברה הערבית, ובמיוחד ארגוני הנשים, צמחו בחלל שהמדינה הייתה אמורה למלא: היכן שלא סיפקה שירותים כלל או היכן שניסתה לספק אותם אך נכשלה בגלל היעדר דיאלוג עם החברה הערבית ואי-התאמה תרבותית, לשונית ולאומית.

אולם לא זאת בלבד שהארגונים הערביים נאלצים לשמש תחליף למדינה המועלת בתפקידה - אלא שאותה מדינה גם רואה בהם איום. גישה זו באה לידי ביטוי בהיעדר תמיכה ממשלתית בארגונים הערביים בכלל ובארגונים החברתיים בפרט.

אחת המשימות העיקריות של הארגונים בחודשים האחרונים היא הנגשת מידע חיוני לאזרחים הערבים - מהנחיות רפואיות ועד זכויות כלכליות. משימה מרכזית נוספת היא חלוקת מזון ומתן סיוע לאוכלוסיות בסיכון: משפחות עניות, נשים וילדים הסובלים מאלימות במשפחה וקשישים שאין ביכולתם לרכוש אוכל ותרופות. בתחום זה בולטת במיוחד הפעילות של עמותות דתיות - למשל, ועדות הסיוע של התנועה האסלאמית ועמותות מטעם הכנסיות - שכללה גם סיוע לאוכלוסיית הפליטים בדרום תל-אביב.

דוגמאות נוספות לפעילות אזרחית בזמן המגפה הן ההרצאות המקוונות של ארגוני הנשים וההתארגנויות של אנשי מקצוע ערבים למתן סיוע רגשי וטיפולי לנשים ולמשפחות במצוקה.

ארגונים אלה, שנשענים על תרומות מתוך החברה הערבית עצמה וכן על בעלי הון וקרנות פילנתרופיות, נמצאים כיום במלחמת הישרדות כלכלית, כל זאת בשעה שהאתגרים הצפויים להם בעתיד הקרוב גדולים מתמיד. זו הסיבה שצו השעה הוא התלכדות החברה הערבית, על כל גווניה, סביב אותם ארגונים וגיוס המשאבים הדרושים לקיומם: תקציבים ומתנדבים לפעילות ארוכת-טווח.

בין מתנדבים אלה צריכים להימצא גם מומחים ואנשי מקצוע, אבל גם אזרחים מהקהילות המוחלשות ביותר בחברה הערבית. כך יוכלו הארגונים להביא את תביעות האזרחים הערבים אל שולחן קובעי המדיניות. זה הזמן למסד ולבסס את פעילות הארגונים, מתוך הבנה של גודל האתגר הצפוי להם בתקופת השיקום הארוכה שאחרי המגפה.

כך או כך, ההתארגנות האזרחית לא אמורה ולא יכולה להחליף את המדינה. למעשה, אחד מתפקידיה העיקריים הוא להבטיח שהמדינה אינה משתמטת מהאחריות הבסיסית שלה כלפי האזרחים הערבים.

הממשלה חייבת לקחת אחריות על הבעיות הבריאותיות, החברתיות והכלכליות שמהן סובלת החברה הערבית - על אחת כמה וכמה בעיצומה של מגפה שאינה מבחינה בין בני-אדם לפי צבע עור, דת או לאום. כדי למלא את חובותיה, הממשלה צריכה לעמוד בקשר רציף עם ארגוני חברה אזרחית כמו, לדוגמה, "הוועד הערבי לחירום" שנוסד על רקע המשבר או "המטה הפמיניסטי היהודי ערבי" שהוקם תוך שיתוף-פעולה בין-מגזרי להגנה על האינטרסים של נשים מכל קבוצות האוכלוסייה.

מבחינת היערכות לעתיד, אנו מציעות ללמוד מהמודל של "הוועד הערבי לחירום". לדעתנו, יש צורך בהקמה של ארגון-גג שייצג את המגוון הרחב הקיים בחברה הערבית - מהזרמים המסורתיים והדתיים ועד לקהילה הלהט"בית. ארגון כזה יוכל להשתמש באופן יעיל יותר בתקציבים המפוזרים כיום בין הארגונים השונים, לרכז את דרישות החברה הערבית, להשמיע אותן בזירה הציבורית ולהציג אותן בפני המדינה.

ארגוני החברה הערבית צריכים כבר היום להתחיל בגיבוש תוכנית פעולה ליום שאחרי הקורונה: אין מנוס מלחשוב מחדש על סדרי העדיפויות של החברה האזרחית בכל תחומי פעילותה - ולהתאימם לאתגרים שמציבה בפני כולנו המציאות החדשה. 

ד״ר רג'דה אלנאבולסי היא חוקרת במחלקה לעבודה סוציאלית במרכז האקדמי רופין. ד״ר רנא אסעיד היא חוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. שתיהן חברות בצוותי המומחים של המשבר, התארגנות עצמאית של מומחים בתחומים שרלוונטיים למשבר הקורונה.