מה הביא למותם של עשרות שוטרים הודים באזור לדאק?

הנה סיבה כלשהי לעצבנות בעידן עולמי של שקט, שלווה ושגשוג (אופס, לא התכוונתי): התקוטטות בגג העולם.

שתי הארצות המאוכלסות ביותר, סין והודו, שהן גם מעצמות גרעיניות עם יכולת מוכחת להגיע אל החלל החיצון ועם רקורד ארוך של טינה וחשד, הן המתקוטטות.

סלע המחלוקת - ממש סלע - הוא כברת-ארץ קרה ושוממת על גבולן המשותף (כמעט 3,500 ק"מ), באמצע שום-מקום, בשכנות מיידית לאין-כאן-אף-אחד, סמוך למי-צריך-את-זה-בכלל. הן בעצם מתקוטטות די הרבה, אבל בדרך כלל רק בתזוזה פרובוקטיבית של כיתות חיילים או בהנפת דגל או בחילופי מבטים באמצעות משקפות שדה. זה השתנה השבוע.

לפי משרד ההגנה של הודו, ביום ג׳, סינים והודים הרגו אלה את אלה. לפחות 20 חיילים הודיים נהרגו ו-43 חיילים סיניים "נהרגו או נפצעו קשה", לפי המקור ההודי. אגב, הם נהרגו מבלי שנורתה אף ירייה אחת. לפי ההודים, הקרב כולו התנהל באמצעות אבנים ומקלות, אולי קרב מגע (ההודים אוהבים את הגירסה הישראלית. המלים "קרב מגע", בשיבוש קל, אפילו נמצאות בשימוש בהודו.)

מלחמה בהרים, שלום בשפלה

קציר דמים כזה לא נרשם מאז 1962. אז, סין פלשה להודו וכבשה שטח הגדול פי שניים מזה של מדינת ישראל. לא זו בלבד שהיא מעולם לא שקלה את פינויו, אלא שהיא תובעת ריבונות על שטחים ניכרים נוספים של צפון הודו, כולל מדינה הודית שלמה, ארונאצ׳אל-פראדש; כולל מחוז חצי-אוטונומי שלם, ששמו לדאק. בלדאק התחוללה התנגשות-הדמים הנוכחית.

מספר ההרוגים ההודיים עלה במהירות. ההודעה הראשונה דיברה על שלושה. זמן קצר אחר כך בא העדכון על 20, כולל קצין בדרגת קולונל. יהיו אולי יותר. ההסבר הרשמי: הפצועים "נחשפו לטמפרטורות מתחת לאפס באיזור הררי גבוה". אלה התנאים שבהם מתנהל העימות הלא-רשמי, ניגוד משווע לתנאי האקלים בשאר הודו (קיץ חם להחריד בצפון ובמרכז, גשמי מונסון כבדים בדרום). הבדלי מזג האוויר מעניקים למלחמת ההרים הזו נופך של פנטזיה.

עימות הגבול הוא לא-רשמי במובן הזה שאין מצב מלחמה בין הודו לסין. אדרבא, יש להן יחסים דיפלומטיים מלאים ויחסי מסחר ענפים (המועילים בעיקר לסינים), ומנהיגיהן מבקרים זה אצל זה מפעם לפעם. אבל כל לבביות היא שטחית בלבד.

"הודים,סינים, אחים, אחים"

סין חשודה בעיני ההודים קודם כול מפני שהיא ענקית, מצליחה וחזקה. חוץ מזה, היא בעלת ברית קרובה של פקיסטן, האויבת ההיסטורית של הודו. יש הודים המאמינים שהיא מנסה לכתר אותם.

סכסוך הגבול בלדאק השבוע מתרחש במקביל לסכסוך טריטוריאלי בין הודו לנפאל. זו האחרונה לכודה בין הודו לסין, ותמיד היתה זקוקה למידה של אקרובטיקה ולהרבה זהירות. עכשיו נראה שהיא מוותרת על זהירותה. בראש ממשלת הקואליציה שלה עומדים קומוניסטים פרו-סיניים, או לפחות אנטי-הודיים. הודו חושדת זה כבר, כנראה בצדק, שסין משתדלת לערער את יחסי נפאל עם הודו, משימה לא פשוטה בהתחשב בזה שמיליוני נפאלים תלויים בהודו למחייתם.

סין עומדת לזכות במאחז אסטרטגי על חופי פקיסטן; היא כבר זכתה במאחז כזה בסרי לנקה, האי הטרופי מדרום להודו. הוסיפו לזה את הבסיס הסיני בג׳יבוטי, בדרך לאילת, והרי לכם משולש אסטרטגי סיני, המאיים על חופי הודו ועל נתיבי השיט שלה.

בשנות עצמאותה הראשונות, הודו קיוותה לכונן יחסי ברית עם סין. ראש הממשלה המייסד של הודו, ג׳ווהרלל נהרו, טבע אז מימרה מפורסמת (ונדושה),"הודים וסינים אחים" (Hindi-Chini bhai bhai, בלשון ההינדית).

הפלישה שמה קץ לאשליה. הודו רעדה אז מפחד. היא נתפסה בלתי מוכנה לחלוטין. היא חששה מפני התקפה כללית. לא היא בלבד. סין היתה אז סגורה ומתנכרת, קפריזית ועוינת. מעטים הבינו מה מנחה את מדיניות החוץ שלה. היו לה תכונות צפון-קוריאניות.

"שלמותה של המולדת"

זכרון תוקפנותה של סין לפני 58 שנה לא נמחה מהתודעה ההודית. הוא מילא תפקיד חשוב בשינוי האוריינטציה הבינלאומית של הודו ב-30 השנה האחרונות, לעבר המערב בכלל וארה"ב בפרט. הודו בדרך כלל לא היטיבה במלחמות, חוץ מזו של 1971, נגד פקיסטן, שאיפשרה את עצמאות בנגלדש. מלחמת גבול עם פקיסטן, ב-1999, חשפה חולשות הודיות ניכרות, שישראליים הוזמנו אחר כך לעזור ביישובן.

סירובה של סין להכיר בלגיטימיות של גבולותיה עם הודו נובע ממה שהמשטר חושב למנדט שלו לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של המולדת. בשם השלמות, המשטר מדכא ביד קשה את טיבט זה 70 שנה; משליך מאות אלפי מוסלמים טורקיים למחנות ריכוז בחבל שינג׳יאנג; מצמצם את חרויותיה הפוליטיות של הונג קונג; מאיים להשיב בכוח את טייוואן אל חיקה של המולדת; ותובע ריבונות על כל ים סין הדרומי וים סין המזרחי, לרעת ארצות אחרות הגובלות בהם.

בגבולה עם הודו היא רואה מורשת פגומה של העידן הקולוניאלי, כאשר פקידים בריטיים תחמו את הגבול בין קיסרותם בתת-היבשת ההודית (ה"ראג׳") לבין טיבט, שהיתה אז עצמאית דה-פאקטו. סין חושבת שחלקים ניכרים של צפון הודו שייכים לטיבט, וממילא שייכים לה. אבל העולם מלא גבולות לא היסטוריים ושרירותיים. עמידה על תיקונם תפתח תיבות פנדורה לרוב, ותהפוך גבולות לשדות קרב.

ההסתבכות של קשמיר

הסכסוך על הגבול בלדאק מתקשר בפצע הפעור של תת היבשת: קשמיר, המחולקת כיום בין הודו, פקיסטן וסין.

בקיץ שעבר ממשלת הודו סיבכה את בעיית קשמיר, כאשר החליטה חד-צדדית על שינוי מעמדה: היא ביטלה את מעמד המדינה, המעניק דרגה ניכרת של שלטון עצמי (בפדרציה ההודית יש 28 מדינות), הפחיתה את קשמיר למחוז מינהלי דל-סמכויות, והפרידה את לדאק הנ"ל מקשמיר. אוכלוסיית לדאק קרובה מבחינה אתנית לטיבטים, ורוב תושביה הם בודהיסטים.

מעשיה של הודו עוררו עליה ביקורת בין לאומית נוקבת. לא ברור כלל איזה צורך הם שירתו, חוץ מזה שהתיישבו עם מצעה של מפלגת השלטון הדתית-לאומנית של ראש הממשלה מודי. מודי חזר ונבחר, ברוב מוחץ, במאי שעבר, בין השאר לאחר שליבה התרגשות לאומית סביב אבדות כבדות של צבא הודו בהתנגשות עם טירוריסטים איסלאמיסטים בקשמיר, שנשלחו מפקיסטן.

זהירות לעומת יהירות

על היחסים בין הודו לסין מכבידים בימים האלה הטונים האולטרה-לאומניים של ממשלותיהן. כמובן, הבדל מהותי עמוק בין שתי הארצות הוא זה שממשלת הודו נבחרה בבחירות דמוקרטיות, בעוד שזו של סין לא התייצבה בפני הבוחר מאז כינונה, לפני 70 שנה ויותר. אבל שתיהן ניזונות מדעת קהל, הנוחה לאמץ ססמאות לאומניות, לחשוד בכוונות זרים ולתמוך במדיניות חוץ החלטית.

מה היא מדיניות החלטית, אם לא עמידה על זכויות טריטוריאליות על אפם ועל חמתם של שכנים, או של מבקרים רחוקים. נסיונות להגיע להסכם-גבול לא עלו יפה. מוטב אפוא לסטאטוס-קוו להתארך ללא הגבלת זמן. הבעיה היא שהמשטר הסיני אינו חסיד של סטאטוס-קוו. ביטחונו העצמי הגובר, יהירותו הדיפלומטית וצרכיו הפוליטיים מבית עלולים להפחית את זהירותו.

סין מתלוננת שהודו סוללת דרכים באזורים שנויים במחלוקת. הודו מתלוננת שסין מציבה כוחות באזורים לא לה. כל זה יכול להיפתר באמצעות גדר תיל, או חומה, או סתם רצון טוב. אבל אף אחד מהמצרכים האלה אינו מצוי שם בשפע.

הקורונה משתוללת

הודו מתייסרת עכשיו תחת ענן הקורונה. היא עומדת במקום השלישי בעולם במספר ההידבקויות היומי. מספר מתיה גדול כמעט פי שלושה מזה של סין. סין עצמה מתמודדת עם התפרצות פתאומית מחודשת של הנגיף בבייג׳ינג הבירה.

ישיבת חירום של ראשי הקבינט ההודי באישון לילה צריכה לעסוק בימים האלה בקוביד-19, לא בסלעים הקרחים של לדאק. אבל על הסלעים הקרחים דיברו ראש ממשלת הודו, שרי ההגנה, החוץ והאוצר שלו ורמטכ"ל הצבא בפגישה שהתחילה ב-10 בערב.

לפי ציוץ של האופוזיציה ההודית, ראש ממשלת הודו מודי ונשיא סין שי ג׳ינפינג נפגשו פנים אל פנים 18 פעמים מאז 2014, ומודי ביקר בסין חמש פעמים, יותר מכל מנהיג הודי לפניו. כמה כבר אפשר לדבר.

ההודים, באופן לא-יוצא-מן-הכלל, נוטים להגיב בסערת חושים על הלוויות של חיילים. 20 ההלוויות הצפויות בימים הבאים, עם או בלי מסכות, לא יועילו לקור רוח קולקטיבי. לא יועילו גם איומי סין, הבוקעים מגרונותיה של מדיה מגויסת. סין היתה יכולה לשאול את עצמה איזו תועלת היא מפיקה מן היד הקשה שהיא נוקטת כמעט כלפי כל שכניה. אבל ביקורת עצמית כזאת מסוכנת לבריאות משמיעיה. 

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny