כשפוליטיקאים מתערבים במדע, כולנו מפסידים

השבוע התבשרנו ששר המדע החדש יזהר שי הפך את החלטת קודמו, השר אופיר אקוניס, ואישר את מינויה של פרופ' יעל אמיתי לנציגת ישראל בקרן המחקר ישראל גרמניה. החלטתו של השר הנכנס היא נכונה ומשמעותית בזמנים בהם חופש הביטוי והחופש האקדמי נתונים בסכנה ממשית.

חופש הביטוי הוא אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה והמחקר המדעי. זוהי נשמת אפן של הדמוקרטיה ושל האקדמיה. היכולת להיחשף לדעות ורעיונות מגוונים, לשמוע וגם להשמיע אותן ללא מורא, היא הבסיס האיתן לקיומה של אקדמיה בריאה, ספקנית, חוקרת, שלא חוששת לשאול את השאלות הקשות ביותר ולהגיע לשורש האמת.

לכאורה, שמירה על חופש הביטוי נשמעת דבר פשוט - בעיקר כשמדברים על דעות שנוח לנו לשמוע. החכמה היא לשמור על חופש הביטוי דווקא בקצוות, באותם המקומות שהכי מכעיסים מקוממים ומרגיזים אותנו. זהו המבחן האמיתי. על חופש ביטוי מסוג כזה צריך להגן, כך עושים המוסדות האקדמיים. לכל מוסד מדעי יש את היכולת להבחין בקלות, כאשר נעשים צעדים בוטים ופוגעניים נגד אוכלוסייה כזו או אחרת, וכך גם לגבי ביטויים שאינם מקובלים על ערכי המוסדות להשכלה גבוהה.

תפקיד הפוליטיקאים הוא להגן על חופש הביטוי

האם עולה על הדעת ששר הבריאות לא ימנה רופא בכיר למנהל מחלקה בגין דעותיו הפוליטיות? האם עולה על הדעת שחייל לא יקודם בדרגה רק כי הביע דעה הפוכה ממפקדו? ודאי שלא.

לכן, כשפוליטיקאי מחליט לפסול מינוי או קידום של חוקר או חוקרת בגלל דעותיהם הפוליטיות, הוא מכניס את הפוליטיקה הצרה, בצורה הכי בוטה והכי גסה, לתוך האקדמיה. את התוצאה אפשר לראות במדינות השכנות לנו, שם פוגעים באנשי אקדמיה שדעתם אינה כדעת השלטון. זוהי סכנה אדירה וראשיתו של תהליך מסוכן, אם זה לא ייעצר כאן ועכשיו.

בהקשר זה, השר אקוניס לא המציא את השיטה. אקוניס פעל כפי שפעל כדי לשאת חן בעיני בוחריו, שעמדותיה הפוליטיות של פרופ' אמיתי אינן כשלהם. בכך הוא פוגע ביכולת של האקדמיה הישראלית להתבלט ולהצטיין ולהציב בחזית את טובי המוחות.

פוליטיקאים ונבחרי ציבור הם חלק מהשיטה הדמוקרטית - ולכן תפקידם הוא בראש ובראשונה להגן על חופש הביטוי והדעה. לא בכדי, לחברי הכנסת ולשרים ישנה חסינות מלאה המבטיחה מתן ביטוי חופשי ומלא לדעותיהם ולהשקפתם, ללא חשש מתביעות ומניסיונות השתקה. לכן זו חובתם להגן על מינוי מקצועי של מדענית מובילה לחקר המוח, כנגד שר שפסל את מינויה כי חתמה על עצומה לפני יותר מעשור, שהתנגדה למדיניות הממשלה.

האקדמיה הישראלית אינה זקוקה "לאח גדול" שיאמר לחוקריה מה מותר לומר או לחשוב, ובטח לא לאסור על חוקרים ישראליים, מובילים בתחומם, לקיים קשרי עבודה ומחקר עם אנשי אקדמיה זרה, רק כי דעתם הפוליטית שונה מזו של השלטון.

הדמוקרטיה שלנו שברירית. המשאבים הטבעיים שלנו מוגבלים. כוחנו ביצירתיות, בתעוזה, בספקנות שכל כך מייחדות אותנו. כשנציג ציבור מגביל את המדענים שלנו בשל עמדותיהם הפוליטיות, את מי הוא מעניש? במי פוגע? במדינת ישראל. הרי כיצד נתחרה בזירת המחקר הגלובלית בתנאים האלה? ויתרה מזאת - אי אפשר להוקיע את תומכי תנועת החרם (BDS) על שהם מפלים מדענים ישראלים על רקע פוליטי, ובה בעת לעשות שפטים כאלה בדיוק מן הצד השני.

האוניברסיטאות בישראל הן המקום בו נפגשים מכלול המגזרים, העדות, המגדרים, הקבוצות והיחידים המרכיבים את החברה הישראלית. כל אלה חוקרים, לומדים ועובדים כתף אל כתף, במעבדות ובספריות ומחליפים דעות ותובנות מתוך חופש מחשבה, חופש הביטוי וחופש מחקר. אסור לפגוע במפגש המקודש הזה. מחקר פורץ דרך יכול להתקיים אך ורק כאשר ישנה הפרדה ברורה בין הפוליטיקה למדע.

אנו מברכים על ששר המדע הנכנס שם את טובת המדינה לפני שיקולים פוליטיים צרים. מדענים ישראלים כמו פרופ' אמיתי, המייצגים אותנו בקרנות מחקר בינלאומיות, מחזקים ומאדירים את עוצמתה של ישראל בעולם. הם אינם מייצגים עמדה פוליטית במסגרת תפקידם, אלא מקבעים את מקומה של ישראל בפסגת המדע העולמי, וזה כידוע, האינטרס של כולנו.

הכותב הוא יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות ונשיא אוניברסיטת חיפה