כשהפסלים נופלים: ימים של רדיקליות בלתי-סלחנית

המלחמה נגד מורשת המערב וההיסטוריה שלו, המתנהלת ברחובות אמריקה ואנגליה, מצדיקה לפחות שני מינים של תגובות: ערכית ומעשית.

ערכית: כל מאבק נגד גזענות הוא מוצדק מעיקרו, ובאופן בלתי נמנע, לכל מאבק ציבורי יש צורך בסמלים ובמטאפורות; אבל ניסיון למחוק את העבר לתועלת הפוליטיקה של ההווה הוא לא-דמוקרטי, לא-אינטלקטואלי, לא-הגון. למען האמת, נודפת ממנו רוח טוטליטרית.

מעשית: לנגד עינינו מתחולל שינוי היסטורי בדעת הקהל המערבית. ארצות ועמים מתחילים להיבחן על יסוד אמות מידה חדשות, ובשיעורים ניכרים של רדיקליות לא-סלחנית. כל ארץ הזקוקה לידידים ולבעלי ברית מוכרחה להביא בחשבון את השינויים האלה, ולמצוא את מקומה בהוויה החדשה.

הכול, מ-1500 ואילך

הפלת פסליהם של גנרלים דרומיים ממלחמת האזרחים האמריקאית, או של סוחרי עבדים אנגליים מן המאה ה-18, או אפילו השחתת צלמו של ווינסטון צ’רצ’יל אינן מרעידות את נימי נפשם של רוב הישראלים. לכאורה, גם אין סיבה שירעידו.

אבל המערכה הזו אינה מסתיימת בתזכורות על 1861. המפגינים ומליצי היושר שלהם מתיימרים לשפוט את מלוא ההיסטוריה המערבית. לא יחידים בלבד עומדים להימצא מוטרפים, אלא עצם הציוויליזציה המערבית, על שיטתה הפוליטית, הכלכלית והחברתית; על ערכיה ועל יחסה ללא-אירופים וללא-לבנים.

כאשר פסלו של קולומבוס מופל בבוסטון, ודוברים של ילידים אמריקאים ("אינדיאנים") דורשים להתחיל את השיפוט לא ב-1861, אלא ב-1500, עניין לנו בשלילה מלאה של מה שאנחנו חושבים לעולם המערבי ולבכורתו. (1500, פלוס-מינוס, מציינת את ראשית הקיסרויות הקולוניאליות המערביות, שבשיאן שלטו ברוב אוכלוסיית העולם).

עומדים להישפט כל מי שבקעו, באופן כזה או אחר, מחלצי המערב. כשלעצמי אני חושב את הנטייה הזו לנפסדת, גם מפני שהיא מתעלמת מן המורשת חסרת התחליף של המערב (פלורליזם, דמוקרטיה, שלטון החוק, פריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות, תרבות ואמנות, השכלה רחבה, סקרנות אינטלקטואלית, רפואה ובריאות); וגם מפני שהיא מנסה להפליל היסטוריה במקום לקבל אותה, להתמודד איתה, ללמוד אותה ולהתווכח עליה.

מתביישים בהוריהם וביהירותם

כל זה אגב לא נולד בשבועיים האחרונים. חזרתי והבעתי כאן את דעתי בשנים האחרונות, שאחת הסכנות הגדולות הנשקפות למעמדה הבינלאומי של ישראל נובעת משנאתם הגוברת של מערביים להיסטוריה של עצמם. השנאה הזו בולטת יותר באירופה, במיוחד בבריטניה, וגם בצרפת. הבריטים מתביישים בהוריהם, מתביישים בקיסרותם, מתביישים בסמליהם. התנשאות וגזענות אומנם אפיינו את האימפריה הבריטית; האימפריה הזו ניצלה ארצות רחוקות, ומפעם לפעם גם דיכאה את אוכלוסייתן בשיעורים משתנים של אכזריות. כשם שאין מקום לדמוניזציה חסרת אבחנה של העבר, כך גם אין מקום לאידיאליזציה שלו.

אבל התוצאות של דמוניזציה מושיבות על ספסל הנאשמים מיניה וביה גם את ישראל. לא פעם ישראלים מייחסים כל ביקורת על ארצם לאנטישמיות. לא פעם יש יסוד לייחוס כזה. אבל כללית, ההסבר הזה כרוך בהחמצה מסוימת. במקרים רבים, הביקורת הקיומית על ישראל אומנם נובעת מפתולוגיה, אבל לא בהכרח פתולוגיה אנטי-יהודית, אלא פתולוגיה אנטי-מערבית.

במשוואה הזו, ישראל היא תוצאה של תוכנית-אב קולוניאליסטית נגד עמים ילידים. את תוכנית-האב הגתה האימפריה הבריטית. בריטניה הגדולה יישבה מהגרים אירופיים בארצות לא להם בשלוש יבשות. לפי בעלי המשוואה, סגנון ההתיישבות היהודית, הטכניקה והמכניקה שלה, וגם חלקים של הצדקתה הרעיונית, אינם שונים מאלה של מתיישבים לבנים בדרום אפריקה, ברודזיה, או בניו זילנד.

"שוחרי עליונות לבנה"

ישראלים יצטרכו להתחיל להתרגל לגידופים פוליטיים חדשים, שתומכי ישראל שומעים זה כבר בקמפוסים של אמריקה. הם ישמעו שהם "שוחרי עליונות לבנה" (white supremacists), וחטאם הקדמון הוא ב"זכויות-היתר הלבנות" שהוענקו להם. מותר לחרוק שיניים לנוכח האיוולת והזדון של טענות כאלה, אבל זה לא יספיק. כדי לעמוד בהן, ישראל תצטרך להישמע אחרת; וכדי להישמע אחרת, היא תצטרך להתנהג אחרת.

המידה שבה רדיקליות שונאת-מערב נחלצת מן השוליים ומתקרבת אל מרכז הזירה מתבררת עכשיו יום אחר יום. השבוע למשל, שלוחה של הבנק המרכזי האמריקאי פיטרה כלכלן מבריק מפני שהוא העז לחלוק בפומבי על הטקטיקות של תנועת "חיים שחורים חשובים". מדען העוסק בניתוח בחירות פוטר לאחר שהצביע על קשר היסטורי בין התנגדות אלימה לגזענות לבין ירידת התמיכה במפלגה הדמוקרטית (קרה ב-1968). עורך בכיר ב"ניו יורק טיימס" פוטר מפני שהרשה פרסום של רשימת ביקורת על "חיי שחורים חשובים".

ליברלים היו תמיד שנואי נפשם של רדיקלים. בימים האלה, כאשר רדיקלים מתמכרים לניחוחות המהפכה הממשמשת ובאה, הליברלים שנואים עוד יותר, מפני שהם נוטים להסיר את הרגל מדוושת הגז בסיבובים חדים. רדיקלים רוצים להגביר את המהירות.

זה מצב עניינים מטריד. אבל זה מצב העניינים. ממשלת ישראל אינה מעוררת רושם שהיא מביאה בחשבון את השינויים הממשמשים ובאים. ראש הממשלה ראה צורך לקלס בתחילת השבוע את תכונותיו התרומיות של הנשיא טראמפ בציוץ ארוך ועתיר-חיבה ליום הולדתו של הנשיא, בעצם היום שבו עוד סקר דעת קהל אחד הראה יתרון של 14% לג’ו ביידן. נאמנות של ארץ לידידיה מעוררת הערצה, אבל נערצת ממנה היא הדאגה לשלומה ארוך-הטווח של הארץ.

כשרדיקלים נותנים את הטון, וקוראים ל"דה-קולוניזציה של התודעה", אפשר להתחפר במצודה ולהתלונן על העולם - אבל אפשר גם לנסות ולשקול ברצינות את התוצאות. למשל, להשעות את הכוונה הסהרורית לספח שטחים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתנהג כאדונית קולוניאלית יהירה. המנפיק האחרון של רישיונות להתנהגות כזאת עומד ערב תבוסה אפשרית. את מי יקלס אז ראש ממשלת ישראל, הנצחי או החליפי? ומי יקלס אותו? ואיפה יימצא הדור הבא של ידידים ובעלי ברית? למרבה הצער, אוסטריה, הונגריה וגוואטמלה לא יספיקו.