השמועות על מותה של העיר היו מוקדמות מדי

מי ירצה לגור במקום שבו עלולה להתפרץ מגפה כל כמה שנים? לעלות כל יום הביתה במעלית עם אנשים זרים? לנסוע ברכבת תחתית מוקף בהמונים שנושמים עליו חלקיקים מכל עבר? להסתכן בעוד שבועות ארוכים של סגר בדירה מיניאטורית? במילים אחרות: בעולם שאחרי הקורונה, מי ירצה לגור בעיר? השאלה הזאת כבר הובילה בחודשים האחרונים לשלל הכרזות על סופן המתקרב של הערים. גם העיר כפי שהכרנו אותה, לפי התחזיות הפסימיות, עלולה להיות אחת מקורבנות הקורונה.

אבל ריצ’רד פלורידה, אחד מחוקרי העירוניות הנודעים בעולם, מציע להירגע. "התחושה שלי היא שערים יהיו בסדר גמור", הוא אומר בראיון בלעדי ל-G, ומסביר: "אחרי כל משבר בסדר גודל כזה מגיע גל של תחזיות דיסטופיות. זה קרה גם אחרי הפיגועים של ה-11 בספטמבר 2001 ואחרי המשבר הכלכלי של 2008: ‘אנחנו עדים לסוף הערים’, ‘כולם עזבו את ניו יורק’, ‘תהיה עזיבה מסיבית של הערים’. היו בזמנו כותרת אחרי כותרת כזאת בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, ועוד ועוד - ‘סוף הצפיפות’, ‘לא יישאר אף אחד’. מצד שני, יש גם תחזיות אופטימיות: ‘הערים שלנו יאמצו את תנועת שינוי האקלים’, ‘יאסרו על מכוניות’, ‘כל עיר תהפוך לגן עדן להולכי רגל, כולם יהיו על אופניים’. תמיד מגיע גל תחזיות כאלה, והן אף פעם לא מתממשות בסופו של דבר".

 פרופ' ריצ'רד פלורידה / צילום: Daria Malysheva

פלורידה פרץ אל התודעה העולמית לפני שני עשורים, כשטבע את המונח "המעמד היצירתי", והסביר שה"יצירתיים" הם המפתח לשגשוג הכלכלי של ערים בעולם. בשנים שלאחר מכן, ערים כמו ניו יורק, סן פרנסיסקו ולונדון חוו תחייה מרשימה ונהנו משגשוג חסר תקדים. וגם פלורידה שגשג: הוא פרס את הרעיונות שלו בשורה ארוכה של רבי מכר, הפך למרצה מבוקש שגובה עשרות אלפי דולרים להרצאה, ויעץ לשורה של ערים בכל העולם. הוא כיכב בשני העשורים האחרונים ברשימות ההוגים הגלובליים למיניהן והוכתר בעיתונות כגורו של האורבניות, וככוכב רוק אינטלקטואלי.

בחודשים האחרונים, פלורידה נשאב באופן מתבקש למחקר וכתיבה על הקורונה והשפעתה על הערים. המסקנה שלו, כאמור, ברורה: הערים ישרדו את הקורונה. קודם כול, הוא מציע להיזכר שראינו כבר מגפות, ואפילו מסוכנות יותר מהקורונה. "הקורונה היא מגפה די רצינית, אבל בהשוואה למגפות אחרות - הדבר השחור באירופה, השפעת הספרדית של 1918, מגפות הכולרה - היא לא כזו נוראית. ואף אחת מהמגפות ההן לא שינתה את כיוון האורבניזציה.

"אני, כחוקר עירוניות, מעולם לא שמעתי על המגפות המשמעותיות האלו בתואר הראשון או בדוקטורט, אף פעם לא לימדתי עליהן, לא שמעתי את העמיתים שלי מדברים עליהן. והם דיברו על הכול: משברים, אי שקט חברתי, מאבקים פוליטיים, אי שוויון. משונה ככל שזה יישמע, אני נולדתי במהלך מגפת השפעת האסיאתית ב-1957. אמא שלי מעולם לא הזכירה את זה - והמגפה הזאת הרגה כ-100 אלף אמריקאים. לא רק זה, אלא שההורים שלי נולדו בשנות העשרים של המאה שעברה, והם היו כמעט הכי צעירים במשפחות המורחבות שלהם, מה שאומר שכל הדודים והדודות שלי נולדו במהלך השפעת הספרדית, ואף אחד לא דיבר על זה".

מהעובדה שכל המגפות האלה נשכחו, פלורידה גוזר את המסקנה האופטימיות שלו: "הכוח של העירוניות בלחבר אנשים, לתמרץ חדשנות ויצירתיות, תמיד היה חזק יותר ממגפות או מחלות מדבקות". וזו גם התחזית שלו לערים בעולם שאחרי הקורונה. אם כבר, הוא מסביר, "הסכנה היא שנשכח את לקחי הקורונה".

"הצעירים יציפו את הערים"

פרופ’ פלורידה מלמד כיום באוניברסיטת טורונטו, שם הוא מתגורר, ומרצה גם באוניברסיטת NYU, במנהטן. את שמו הוא קנה כאמור עם פרסום הספר "עליית המעמד היצירתי" ב-2002. אלה היו הימים שאחרי נפילת מגדלי התאומים והתרסקות בועת הדוט.קום, שנים של משבר לערים כמו ניו יורק וסן פרנסיסקו. ברב המכר המדובר שלו, פלורידה הציע מסר אופטימי ומתכון להצלחה. אם ערים רוצות לשגשג במאה ה-21, הן זקוקות למעמד היצירתי, וזה מצריך שילוב של טכנולוגיה, כישרון וסובלנות. באנגלית זה נשמע יותר טוב: Technology, talent, and tolerance. פלורידה אפילו פיתח מדדים להצלחה של ערים, בין היתר, על סמך הפתיחות שלהן לקהילה הגאה, ועל סמך ה'בוהמייניות' שלהן. תחשבו למשל על שדרות רוטשילד בתל אביב. לפי פלורידה, אין די במשרדי הייטק של חברות המציעות שכר גבוה ונוחות כלכלית. כדי להשלים את המרקם העירוני המבוקש ולטפח סצנת חדשנות לוהטת, יש צורך מובנה בהיפסטרים, אמנים ואנשים ממגוון תרבותי-חברתי שיהלכו על אותה שדרה בדיוק, וישוו לעיר מרקם אותנטי, חי ומושך. הביאו את ההיפסטרים ואת הגייז, הכסף הגדול כבר יגיע, אם תרצו.

 מסכת גאווה, ניו יורק / צילום: רויטרס - Anthony Behar

"המעמד היצירתי" היה למושג מדובר, ובהמשך הגיעו רבי מכר נוספים שבהם פיתח פלורידה את הרעיונות שלו, נאומים בכנסים וחברת ייעוץ משלו. גם הביקורת הגיעה: היה מי שתקף את המדדים האמפיריים שפלורידה פיתח, וטען שיש גורמים אחרים שמסבירים את ההצלחה של ערים. היו מי שתקפו את פלורידה על כך שהוא אליטיסט שמקדם ג’נטריפיקציה. ולפני שלוש שנים, גם פלורידה בעצמו הודה שהוא ראה רק חלק מהתמונה, והתעלם מהצד האפל של ההתחדשות העירונית. הוא גם כתב על כך ספר: "המשבר העירוני החדש". "הבנתי שאנחנו צריכים לפתח נרטיב חדש", אמר בראיון ל’גרדיאן’ עם פרסום הספר ב-2017, "כזה שלא עוסק רק בצמיחה יצירתית וחדשנית, ובאשכולות, אלא גם בכך ששגשוג צריך להיות מכליל. מעמד השירות, המעמד ששכחתי, הוא זה שספג את המכה".

ואחרי כל זה, פלורידה עדיין מאמין בערים ובעתיד שלהן אחרי הקורונה, במיוחד אם המגפה לא תתארך מעבר לשנה מהיום. "התחזית שלי היא שהערים יתאוששו, והערים הגדולות יתאוששו מהר יותר מכל מקום אחר. התחזיות של מות ניו יורק, לוס אנג’לס, סן פרנסיסקו או תל אביב הן מוקדמות מאוד. למעשה, אם המגבלות על תעופה יימשכו, יש תעשיות שיתרכזו עוד יותר במקומות כאלה".

בכל זאת, גם אם הקורונה לא תגרום לשיבוש מוחלט, יהיו גם שינויים. "משברים נוטים להאיץ תהליכים שכבר נמצאים בעיצומם", הוא מחדד. למשל, "הווירוס יאיץ את מה שנקרא ‘מעבר בגלל יצירת משפחה’. המעברים האלו לא מתרחשים אחרי האוניברסיטה או כשאתה מבסס קריירה, אלא כשאתה מרחיב את המשפחה ורוצה יותר מילד אחד. כל מי שאני מכיר שעבר משכונות עירוניות צפופות מתאים לאותו פרופיל: זוגות עם ילדים קטנים, שכבר חשבו לעבור לפרבר או לאזור עירוני זול יותר. מה שקורה הוא שמעברים שהיו עושים בתוך שנה או שלוש עד חמש שנים, נדחסו לחודשיים-שלושה. אם מסתכלים עכשיו על הנתונים של הניו יורק טיימס, 1.6% מהניו יורקרים ביקשו טופס רישום שינוי מקום מגורים במשרד הדואר. 1.6%! רובם עברו לפרבר של ניו יורק, ופחות מחצי אחוז עברו למיאמי, לוס אנג’לס, וושינגטון או בוסטון, וחלק קטן עבר לערים קטנות יותר".

ואם המשפחות יחליטו לעזוב את העיר מוקדם מהצפוי, הרי מי שעשוי להחליף אותן, לפי פלורידה, הם הצעירים. "אני חושב שהצעירים יציפו את הערים. אם הייתי עכשיו בן 23 והייתי רואה את התמונות של וושינגטון סקוור פארק, או מרכז מנהטן, הייתי אומר - ‘תוציאו אותי מהמרתף של אמא וקחו אותי לעיר הגדולה’. זה המקום לפגוש אנשים, לעשות חברים, לבסס את הקריירה שלך, ויש בהן שכר גבוה יותר. כשמסתכלים על מגפות עבר, רואים שהן דחפו יותר צעירים לעבור לערים. התופעה הזו תקזז את היציאה מהערים, ובארה"ב לפחות, הן יהפכו לצעירות יותר".

אבל לפחות בישראל, המשמעות של המשבר הכלכלי היא שהרבה צעירים מגלים שהם לא יכולים להרשות לעצמם לגור בעיר.
"אנשים צעירים יכולים לגור עם שותפים, ובארה"ב המשפחות עוזרות להם", אומר פלורידה, ובכל זאת מזכיר סיבה לדאגה. "אחד הגורמים שמביאים אנשים צעירים לעבור לעיר הוא אוניברסיטאות עירוניות. ואם האוניברסיטאות האלה - NYU או USC בלוס אנג'לס, אוניברסיטת שיקגו או אוניברסיטת בוסטון - לא יוכלו להיפתח בסתיו, בגלל שאי אפשר לעצב מחדש את המעונות וחדרי האוכל, או שההורים מרגישים שהילדים שלהם לא בטוחים בערים האלה - לזה תהיה השפעה גדולה יותר".

איך כל התהליכים האלו ישפיעו על מחירי הנדל"ן?
"גם אחרי ה-11 בספטמבר, וגם ב-2008, אמרתי שנקודת האור במשברים האלה היא שיהיה רגע שבו הערים יהפכו לזולות יותר. אבל בשני המקרים טעיתי. הפעם אנחנו מדברים לא רק על משפחות שעוזבות את הערים, אלא גם על אנשים מבוגרים יותר. יהיו גם בעיות עם ענף הקמעונאות, וגם משרדים עומדים להתכווץ בגלל עבודה מרחוק. 40% מאיתנו יכולים לעבוד מרחוק ובין 5% ל-10% אכן עושים את זה - אז אולי המספר יעלה ל-20%. אבל זה לא יהיה כל כוח העבודה.

"כך שערים יהפכו, ככל הנראה, ליותר בנות השגה, ולא רק עבור צעירים, אלא גם עבור מעמד הביניים, אמנים ואנשי המעמד היצירתי. אם ערים יהפכו ליותר בנות השגה בטווח הקצר, זה יהיה חלון הזדמנויות מעניין. אבל בטווח הארוך, דרוש משבר ממושך של כמה שנים כדי לשנות את שוק הנדל"ן - מסחרי או למגורים. באופן אישי, הטעות הגדולה ביותר שלי, ללא ספק, הייתה לא לחזות את הרעבתנות והעוצמה של התחייה העירונית - ואני לא רוצה לחזור על הטעות הזאת. כך שכן, תהיה מידה מסוימת של פרבור, נראה מידה מסוימת של מעבר משרדים לפרברים, אבל בטווח הארוך, הכוח של העיור דווקא יגבר".

 נער ברחוב 42 במנהטן בעיצומה של הקורונה / צילום: רויטרס - Joel Marklund

דווקא העובדים החיוניים ייפגעו

פלורידה שב וחוזר לכך שצריך לוודא שהשגשוג העירוני שבפתח יכלול את כולם. גם עכשיו, הוא מבהיר, ברור שהמעמד היצירתי יעבור בשלום את המשבר הכלכלי - עובדי הידע, המדענים, המנהלים ואנשי התרבות. "למשבר יש כרגע השפעה הרסנית על אמנויות. אנשים שצריכים להופיע עבור מחייתם מחוסרי פרנסה לחלוטין. אבל למעשה, כמכלול, המעמד היצירתי הוא המעמד הכי מוגן במשק, מפני שאנשים רבים בקטגוריה הזו יכולים לעבוד מרחוק; טכנולוגים, מנהלים או דוקטורים, עובדי הידע, בעלי המקצועות החופשיים היצירתיים. אמנים ומוזיקאים מאוד עמידים. הם יודעים לשרוד. הם יעברו את הסערה הזאת, נוראית ככל שתהיה".

המכה שיספגו "בני המעמד היצירתי" אומנם תהיה מוגבלת יחסית, אבל פלורידה מסמן את המעמד שישלם את מחיר המשבר במלוא העוצמה; "עובדי צווארון כחול והעובדים החיוניים. עובדי הייצור הם אלה שייפגעו. המשבר אומנם גרם לכך שמדינות, וגם ארה"ב, מדברות על החזרת מפעלי הייצור לשטחן. אבל כשמסתכלים למשל על מפעלי בשר, שנסגרו כשהעובדים נדבקו בקורונה, אפשר להניח שדווקא נראה יותר אוטומציה. אנשים יגידו: ‘העובדים האלה נדבקים - אנחנו יכולים לשים מכונות ולעשות אוטומציה לעבודה שלהם’, וזה יתרחש. ואילו עובדים במגזרים חיוניים דוגמת מחסנים, סופרים ומשלוחים - הם עובדים בשכר נמוך שהכי חשופים למגפה, ואנחנו צריכים לנצל את ההזדמנות כדי להפוך את העבודות שלהם למגוונות יותר ומכניסות יותר".

איך זה התבטא בזמן המשבר?
"במחקר שעשינו בארה"ב, גילנו שיש חלוקה מעמדית וגזעית בנוגע למשבר הקורונה. מצד אחד, עובדי המקצועות החופשיים היו יחסית חסינים למחלה הזאת. עובד במקצועות החופשיים יכול לגור בתל אביב או במיאמי ביץ’ או בניו יורק, בשכונה צפופה, לעבוד מרחוק ולהתבסס על שליחויות. אני לא נכנסתי לאף חנות מאז ה-13 במארס כדי לקנות מצרכים, אספקה או תרופות לילדים שלי. כל מה שהייתי צריך, הגיע עד אליי במשלוח. ובטורונטו, שבה לא היו שירותי משלוחים טובים לפני שנה, אני יכול להזמין עכשיו משלוח מצרכים בתוך שעתיים. השינוי בתשתית המשלוחים פשוט מדהים.

"מצד שני, עובד במקצועות חיוניים חשוף כל דקה מהחיים שלו לווירוס. עובדים חיוניים חייבים להשתמש בתחבורה הציבורית כדי להגיע למחסנים או למרכולים שבהם הם עובדים, וחיים בשכונות צפופות ובבתים רב דוריים. הם לעיתים קרובות מהגרים או משתייכים לקבוצת מיעוט, יש להם פחות הכנסה, ואנחנו יודעים שאפיק ההדבקה העיקרי הוא בתוך משקי בית. יש חלוקה מעמדית משמעותית במשבר הקורונה, ויש שיגידו שעוני הוא-הוא מחלת הרקע, יחד עם מחלת לב, מחלות נשימה וסוכרת. אי השוויון לפי גזע ומעמד ניכר באופן בוטה".

כל זה מוביל את פלורידה למסקנה שהעתיד של הערים מבטיח - אבל לא בהכרח העתיד של כל מי שחי בהן. "למעשה, יכול להיות שחוסר השוויון רק יגדל. אנחנו עלולים לפספס את ההזדמנות לבנות ערים יותר מכלילות, צודקות ועמידות, כמו שאחרי המשברים של 2001 ו-2008 קיבלנו ערים פחות שוויוניות, וגיאוגרפיה פחות שוויונית. דמיינו שמסעדות ומוזיאונים צריכים לנקוט ריחוק חברתי, ששירותים מסופקים על בסיס אישי. אם יש לך כסף, הספר, המסאז’יסט, המאמנת האישית, יבואו אליך הביתה. תוכל לשלם מחירי כניסה גבוהים יותר וללכת למוזיאון, תוכל לשלם עבור מסעדה שיש בה ריחוק חברתי. לעומת זאת, אנשים שאינם בעלי אמצעים לא יוכלו להרשות לעצמם את כל זה. טיסות יהיו יקרות הרבה יותר. הפערים עלולים לגדול ולגדול ולא רק באופן כלכלי אלא במגוון אופנים בחיי היומיום".

מה לגבי עסקים קטנים? הרבה מהם הולכים להתמוטט בחודשים הקרובים.
"הממשלות צריכות לגבש מדיניות רציונלית ויוזמת לפתיחה מחדש. 50%-75% מהעסקים הקטנים יכולים בקלות לקרוס. הם זקוקים לא רק לסיוע פיננסי, אלא גם לסיוע טכני. חברות ענק כמו מיקרוסופט, אפל, גוגל או דיסני יודעות איך לפתוח מחדש, אבל עסקים קטנים זקוקים לסיוע. תארו לכם עיר שאין בה חנויות קטנות, בוטיקים, תרבות ואמנות. זו עיר מאוד מתה.

 דולצ'ה וגבאנה בסוהו, ניו יורק / צילום: רויטרס - Andrew Kelly

"ערים צריכות להגות אסטרטגיית שיקום. לא לתת לדברים לקרות מעצמם, אלא ליזום. הערים שלנו כבר מוצפות במותגים וברשתות, כמו שאנל ונייקי. הן הפכו לכל-כך יקרות עד שכשאתה מסתובב בניו יורק אתה בקושי יכול למצוא עסק עצמאי קטן. התקווה העיקרית שלי היא שאם מחירי הנדל"ן יהפכו ליותר ברי השגה, נראה עסקים קטנים יותר מקומיים. אני לא אומר שיש נקודת אור במשבר הזה, הוא נורא. אבל אולי זו אחת".

"זה לא יהיה הווירוס האחרון"

החיים של פלורידה נעים על ציר מיאמי-טורנטו. הוא מחלק את זמנו בין שני בתים, בין שתי מדינות. כשאנחנו מדברים הוא בטורונטו, אחרי שעבר שבועיים בידוד בחזרה ממיאמי. בארה"ב גועשת מחאה חריפה על אלימות משטרתית נגד שחורים, שהוצתה בעקבות מותו של ג’ורג’ פלויד בידי שוטרים. ובזמן שהמחאה סוערת ברחובות, גרף חולי הקורונה מרקיע שחקים. "אני אמריקאי, וכמו ישראלים אנחנו אנשים אגרסיביים, מדברים הרבה. הקנדים יותר עצורים, וברמה היומיומית אני מרגיש קצת לא במים, אבל אני מרגיש יותר נוח כאן, זה בטוח. זה מרגיש יותר יציב, במיוחד במשבר.

"כבר כשעברתי לטורונטו באמצע שנות האלפיים הייתי מודאג לגבי התפוררות המרקם החברתי והפוליטי בארה"ב. כולם חושבים ש’אם רק יחליפו את טראמפ’, אבל הוא רק סימפטום. המחלה היא הקיטוב הקיצוני". את טראמפ, למען הסר ספק, פלורידה מגדיר "נשיא נרקיסיסט, חסר יכולות ולא מתפקד", ואילו יריבו ג’ו ביידן, יהיה "בוודאי מוצלח יותר ופחות מפלג". הוא מקווה שביידן ינצח ויבריא את ארה"ב, ובכל מקרה הוא מציע לא להספיד את אמריקה כל-כך מהר, ומשלב המלצה משלו: "אנחנו צריכים לפזר את הכוח לאזורים מקומיים. שבמקום קונצנזוס, יהיה לנו דו קיום בין אמריקה הכחולה והאדומה. התחרות הבלתי פוסקת על כוח פדרלי ועל שליטה באג’נדה הפדרלית משקפת, ומחזקת ומחריפה את הפילוג הזה".

את חייו האישיים, בכל מקרה, פלורידה מבלה בדיוק באופן שבו הוא מדמיין שייראו הערים שלנו: הליכה ברגל, רכיבה על אופניים, כמה שיותר עבודה מהבית. הקורונה, באופן אבסורדי, דווקא מהווה מעבדת ענק עבור חוקרים דוגמת פלורידה. התיאוריה מתעוררת לחיים, ובמקרה שלו - העיר והקהילה מתעוררות לחיים. "השכונה שלנו בטורונטו בדרך כלל משעממת. לרוב אני הגבר היחידי בשכונה, כי כל הגברים לובשים חליפה ועניבה והולכים למשרד, ואני אף פעם לא הולך לעבודה. זו הצורה שבדרך כלל אני עובד בה, מהבית. אני מרגיש ממש משונה בדרך כלל - אני הגבר היחידי שיוצא להליכה או לרכוב על אופניים. עכשיו, בזמן הקורונה, אף אחד לא הולך למשרד אז השכונה הרבה יותר תוססת".

כוח החיות של הערים, פלורידה משוכנע, יגבר על המגפה. אנחנו רק צריכים לוודא שכולם ייהנו מכך. אבל לכך יש להוסיף הבהרה: פלורידה, כך זה נראה, מחזיק בעמדה עקרונית שלפיה לא נכון לנקוט צעדים מופרזים בתגובה לקורונה. בעיניו, מתברר, יש יתרונות לאופן החשיבה שעמד מאחורי המודל של שבדיה להתמודד עם הקורונה, מושמץ וכושל ככל שיהיה (ראו בוקסה).

כך או כך, מי שצריך להוביל את ההתאוששות והשינוי במרקם העירוני אחרי הקורונה, לפי פלורידה, הן הערים עצמן, "באמצעות אסטרטגיית ‘מלמטה למעלה’ שתובל על-ידי תושבים וראשי ערים. כשמסתכלים על תגובה לאסון והשתקמות, בדרך כלל השיקום הוא מקומי. ערים שמתנהלות באופן יותר אסטרטגי ומכוון, יהפכו את עצמן ליותר מכלילות, בריאות ובטוחות, ויהיו במצב טוב יותר".

אתה רואה את התהליך הזה מתרחש בשטח?
"כרגע, לא נראה שהמסר הופנם. אני מאמין שערים יעשו קאמבק כלכלי, אבל אני לא חושב שאנשים הפנימו עד הסוף מה הן צריכות לעשות כדי להפוך לבריאות יותר, בטוחות יותר, מכלילות יותר. יש כל-כך הרבה על סדר היום: מערכת בריאות שמשרתת את כולם, מערכת חינוך שלא ממומנת באופן מקומי ומאוד לא שוויוני, רשת ביטחון חברתית משמעותית, שאומרת שאנשים לא צריכים לחיות בעוני מחפיר. מערכת שיטור שאינה צבאית, ומוכוונת ליצירת לכידות חברתית. וגם מחויבות אמיתית לשדרוג המשרות של עובדים חיוניים, לשלם להם שכר מחיה שקשור לתנאי העבודה המקומיים".

כבר היו דברים מעולם, אומר פלורידה, ועובר לאנקדוטה שהוא אוהב להעלות בראיונות. "אבא שלי הלך לעבוד במפעל בגיל 13. אבא שלו ושני האחים שלו חיו באותו הבית. 3 משפחות של 10 אנשים כל אחת נדרשו כדי לתמוך במקום מגורים אחד. וכשהוא חזר ממלחמת העולם השנייה, כמו במעשה קסם הייתה לו עבודה טובה שמשלמת טוב באותו מפעל, שייצר עדשות משקפיים. הוא יכול היה להתחתן, להוליד שני ילדים, לשלוח אותם לבית ספר קתולי ולקולג’. אנחנו החלטנו כחברה לשלם יותר עבור מדיחי כלים, מכוניות ומוצרים לא מתכלים, כדי ליצור מעמד ביניים. כיום 50% מכוח העבודה בכלכלה המתקדמת עובדים בעבודות שירות חיוניות בשכר נמוך. אנחנו צריכים לעשות מאמץ מרוכז להילחם בעוני. אפשרנו לעוני מרוכז להתקיים בערים שלנו ולהתפשט לפרברים. זה כר גידול לכל מיני חוליים כלכליים, וגם למחלות מדבקות ולבעיות בריאות".

לסיכום, פלורידה מציע לא לשכוח את השיעורים שמלמדת אותנו מגפת הקורונה. "זו טרגדיה, אבל אולי העובדה שקיבלנו וירוס מאוד מדבק אבל לא קטלני היא קריאת ההשכמה שלנו. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע - שנקבל וירוס מאוד מדבק שהרבה יותר קטלני, שפוגע בפעוטות וילדים, ובאנשים בגיל העבודה. אפשר לקוות שזו קריאת השכמה לחברה שאומרת ‘בואו נבנה ערים בריאות יותר, בטוחות יותר, עמידות יותר’. זה הרי לא יהיה הווירוס האחרון. מה שמדאיג אותי חוץ מההשלכות הכלכליות והחברתיות הוא שבתוך שלוש שנים אנחנו נשכח מזה לגמרי. למגפה של 1918 קראו המגפה הנשכחת. לטובתנו, הפעם נלמד את הלקחים ונזכור אותם".

תמרור אזהרה שבדי? לאו דווקא

למרות כמעט 5,000 מתים, פלורידה מוצא יתרונות ביחס השבדים לקורונה

בין סגר אחד לאחר, מדינות ברחבי העולם נשאו עיניים למדינה אחת שהחליטה דווקא לקחת הימור, ולא מיהרה להוריד את השלטר לחייהם השוקקים של אזרחיה: שבדיה. "המודל השבדי", אותו ניסוי מפוקפק שזוכה לביקורת נוקבת מאנשי בריאות ומדינאים בעולם - גם בשבדיה עצמה, זוכה דווקא לשבחים מצדו של פלורידה, המפציר כעת בממשלות וערים דווקא לשדרג את הניסוי השבדי ולאמץ אותו לחיקם. "אני חושב שניהלנו לא נכון את המגפה", הוא קובע. "השבדים, תאהבו את זה או לא, הבינו שמגפה עצמה עשויה להיות פחות חמורה מההשלכות החברתיות והכלכליות שלה. אני אדם די יציב נפשית, ובעקבות הקורונה לקחתי כדור שינה. מעולם לא לקחתי כדור שינה בחיים שלי. כמה אנשים אחרים לוקחים תרופות נגד חרדה, אופיאטים, או שותים בגלל הסגר? אני חושב שאנחנו בשלב שבו אנחנו חייבים לעבור לניהול יותר אסטרטגי של המחלה".

שבדיה סופרת כמעט 5,000 מתים ומתקרבת לאיטליה ביחס למספר המתים למיליון נפש, אך פלורידה - המתבונן על הערים המשותקות והעסקים הקורסים ברחבי העולם - לא ממהר לשבח את המדיניות הנוקשה, המהירה וההרסנית שגלי ההדף שלה היכו במלוא עוצמתם במרקם חיינו. "השבדים מודים שהם עשו טעות ענקית בכך שלא הגנו כמו שצריך על האוכלוסייה המבוגרת ועל בתי האבות, שבהם הייתה תמותה גבוהה. אבל בסופו של דבר, אנחנו היינו כל-כך מפוחדים מהווירוס, שיצרנו תנאים שגרמו לכך שהקהילות שלנו יסבלו מהשלכות כלכליות נוראיות וחוסר שקט חברתי, שיגבירו את אי השוויון. תסתכלו מה קרה בארה"ב לכלכלה ולחברה שלנו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר בסגר לעד, אנחנו חייבים ללמוד איך לנהל את הדבר הזה".

פלורידה מייחל לשובה של "הנורמליות החברתית". היא לא רק עניין נפשי עבורו, לא רק עניין כלכלי, אלא יש בה גם איזושהי חשיבה מכילה, עגולה יותר, על הדורות הבאים. "כאב לילדים קטנים, במובנים מסוימים אנחנו ממש שמים את האינטרסים של המבוגרים לפני האינטרסים של הצעירים וזו אף פעם לא אסטרטגיה חכמה. כחברה, תמיד הייתי רוצה את מה שהכי טוב לילדים שלי. אנחנו צריכים לחשוב על ההשפעה על אוכלוסיות פגיעות, כמובן, אוכלוסיות עניות, ועל האנשים הצעירים. מגפת הקורונה פוגעת בילדים שלא יכולים ללכת לבית הספר, שעוצרים את ההתפתחות שלהם או את החיברות שלהם, אנשים צעירים שהקריירות שלהן חסומות, שלא מקבלים את ההתמחויות או משרות הכניסה. אני לא אומר שהאסטרטגיה השבדית מושלמת, אבל היא אסטרטגיה שאנחנו צריכים לחשוב עליה".

פרופ' ריצ'רד פלורידה (62), מלמד באוניברסיטת טורונטו, שם הוא משמש בין היתר כחוקר בביה"ס לערים ופרופ' לניתוח ומדיניות כלכליים. מרצה גם באוניברסיטת NYU ● את הדוקטורט שלו בתכנון עירוני השלים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ● הפריצה הגדולה שלו הייתה עם פרסום "עלייתו של המעמד היצירתי" ב־2002 ● חיבר מאז שורת רבי מכר והיה לנואם מבוקש, ייסד סוכנות ייעוץ Creative Class Group, ומייעץ לערים בכל העולם ● נחשב לאחד ממבשרי התחייה העירונית, וספג גם ביקורות על קידום ג'נטריפיקציה ● מחלק את זמנו בין טורונטו למיאמי