מה היו תוצאות עצרת ההמונים של טראמפ בעיר טולסה

רק לעתים רחוקות אנחנו מצטטים כאן את ולדימיר פוטין בהסכמה, או בהערכה. אבל בתחילת השבוע הוא השמיע אבחנה חדה כתער בראיון נבזי למדי לטלוויזיה הרוסית. ארה"ב, הוא אמר, "שרויה במשבר פנימי עמוק".

אפשר להגיד על המלים הדרמטיות האלה, כי הן לא הרחיקו לכת די הצורך. משבר עצום ממדים משתק את אמריקה. מוטב גם לציניקנים להכיר בחומרתו - ובתוצאות הלא־חזויות של מהלכו.

מגפה קטלנית, שהרגה כבר 120 אלף אמריקאים, ועוד ידה נטויה; התמוטטות הרת־אסון של כלכלת ארה"ב, שיידרשו שנים להתאושש ממנה (על פי נגיד הבנק המרכזי בכבודו ובעצמו); ירידת קרנה של ארה"ב בעולם והתמעטות השפעתה; ועכשיו המשבר הגזעי, הקורע אותה לגזרים, ומלבה אי־אמון במוסדות אמריקה ובחוקיה, ואפילו קורא תיגר על הלגיטימיות ההיסטורית שלה.

הצירוף הזה קשה לתפיסה. איך כל הנחשולים הגועשים האלה זרמו אל ערוץ אחד בעת ובעונה אחת? בצירוף האירועים הזה אפשר לטעום טעם כמעט מטאפיזי.

מפילים את ג׳ורג׳

מינון החדשות היומי, אפילו באמצע יוני, אפילו בסוף השבוע (זמנים רגילים של שקט ושל האטה), מביך, מבלבל ומסחרר. איפה בכלל להתחיל? וגם אילו הצענו דירוג חדשות על פי חשיבותן האובייקטיבית, מי לידינו יתקע שמס׳ 4 לא יאפיל בתוך יומיים על כל השאר?

למשל, מה אומרת לנו הפלת פסלו של ג׳ורג׳ וושינגטון, הנשיא המייסד של הרפובליקה האמריקאית, בהפגנת "יוניטין" בעיר פורטלנד, במדינת אורגון, בחוף המערבי של ארה"ב. "יוניטין" (Juneteen) הוא השם שנתנו שחורים ליום חג לא־פורמלי, ב־19 ביוני, המציין את שחרור אחרוני העבדים, חודשיים לאחר סיום מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, ביוני 1865.

החג הזה מצוין במדינות מסוימות של הדרום זה 150 שנה ויותר. השנה הוא נעשה יום חג ארצי בהשראת התקוממות הרחובות נגד אלימות המשטרה. ההתקוממות הזו המריאה במהירות עצומה מהתנגדות לשיטור גזעני אל גינוי כללי של הגזענות באמריקה אל גינוי כללי של אמריקה בתור שכזאת.

במאות ערים בארה"ב צוין ביום שישי "יוניטין" בעצרות המונים. רובן הגדול הוגבלו למחאה. חלקן גלשו להשחתת רכוש. ההשחתה הנפוצה ביותר בימים האלה היא של פסלים, המכבדים את הגנרלים של צבאות הדרום. אבל היה ברור זה זמן מה, כי יש פוטנציאל הסלמה. המפגינים והמשחיתים מאמינים לא רק שיש באמריקה גזענות רחבת ממדים (אכן, יש), אלא שאמריקה היא גזענית מעיקרה, והיא נולדה וגדלה בחטא. והואיל וכך אין כל סיבה שלא להעניק טיפול הולם גם לפסלי מייסדיה.

מפילים (עוד מעט) את תומס

מקילה מאוד על שבירת הצלמים הזו העובדה שחלק ניכר מן האבות המייסדים של ארה"ב היו בעלי עבדים; למשל ארבעה מחמשת הנשיאים הראשונים של ארה"ב, כולל השמות המהוללים ביותר. וושינגטון היה הנשיא הראשון, תומס ג׳פרסון (השלישי) כתב את הצהרת העצמאות, ג׳יימס מדיסון (הרביעי) מילא תפקיד מרכזי בחיבור החוקה ובפירושה.

ביום חמישי שעבר קראו שורה של חברים במועצת העיר ניו יורק להרחיק מבית העיריה את פסלו של ג׳פרסון, אשר הוצב שם לפני כמעט 140 שנה. העותרים, בהם יושבת ראש המועצה, כולם לא־לבנים, כתבו לראש העיר שנוכחות הפסל היא "תזכורת חוזרת ונשנית לאי־הצדק שהיה מנת חלקן של קהילות־הצבע [כך במקור] מאז ייסודה של ארצנו".

אבל אמריקאים מצטטים את ג׳פרסון בדחילו ורחימו, ומסתמכים על מורשתו, לא מפני שהוא החזיק עבדים, אלא מפני שהוא הוריש לאמריקה ולעולם את ההגדרות המדויקות ורבות ההשראה ביותר של רעיון החרות. האם אי אפשר להעריך את תרומת ג׳פרסון לדמוקרטיה, ולגנות בעת ובעונה אחת את תמיכתו הבלתי נסלחת בעבדות?

אם אי אפשר לעשות את ההבחנה, ברור שהמערכה להבאיש את ריחה של ההיסטוריה האמריקאית לא תעצור בג׳פרסון, או בוושינגטון. מליצי היושר של סילוק ג׳פרסון אומרים בגלוי, כי הם קורבנות של התעללות שהתחילה ביומה הראשון של ארה"ב. ישראלים יכירו את המושג "דה־לגיטימציה".

ציפצוף ארוך

הנשיא טראמפ החליט לערוך את עצרת הבחירות ההמונית הראשונה של עידן הקורונה דווקא בעיר טולסה, במדינת אוקלהומה. "דווקא", מפני שלפני 99 שנה התחולל בטולסה הטבח ההמוני הגדול ביותר של שחורים בזמן המודרני. 300 שחורים נרצחו, והועלתה באש שכונת מגורים, שהשתרעה על פני 35 גושי בניינים.

הרוצחים והמציתים היו לבנים, שנקמו את השפלתה הלא־מוכחת של נערה לבנה בידי שחור. לא במקרה, הם בחרו את האיזור השחור המשגשג ביותר באמריקה, שניתן לו הכינוי "וול סטריט השחורה".

לא זו בלבד שטראמפ בחר לערוך בטולסה עצרת פוליטית עוינת לשחורים (שהוא קורא "רדיקלים" ו"שמאלנים", ואפילו "זרים"), אלא שהוא ניסה תחילה לקיים אותה בדיוק ב"יוניטין". קשה להעלות על הדעת ציפצוף ארוך יותר על כאבם הקיבוצי של השחורים. בהשפעת הביקורת הוא דחה את העצרת ב־24 שעות, אבל הרוק לא נמחה.

העצרת עצמה הנחילה אכזבה לטראמפ. הוא קיווה שאולם של 19 אלף יהיה מלא עד אפס מקום, ויהיה צריך לערוך עצרת מקבילה בחוץ. אבל אלפי מושבים נשארו ריקים. הוא ואנשיו הטילו את האשמה על התקשורת, שהפחידה את תומכיו, ועל אלימות של "קיצונים" ברחובות העיר. לא הייתה אלימות, ומספר המפגינים בחוץ היה קטן מאוד.

לפטר פרקליט מחוז

טראמפ ממילא גנב את ההצגה מעצמו. שעות אחדות קודם הוא פיטר את פרקליט המדינה רב־הכוח, המופקד על מחוז מנהטן, ג׳פרי ברמן, שהוא עצמו מינה לפני שנתיים.

הפיטורים עברו תהפוכות. בליל שבת, בשעת ערב מאוחרת, שר המשפטים של טראמפ הודיע פתאום שהפרקליט התפטר, ויחליף אותו יושב ראש הרשות לניירות ערך, שהוא במקרה שותף גולף של הנשיא. אבל הפרקליט מיהר להודיע שלא ממנה ולא מקצתה. הוא לא התפטר, ובדעתו להישאר בכהונתו עד שיפוטר. המפטר המוסמך היחיד הוא הנשיא עצמו. ואמנם, בשבת בבוקר "הנשיא נענה לבקשת שר המשפטים", ופיטר את פרקליט המחוז.

הספקולציות על סיבות הפיטורים כמובן ממלאות את החלל הפוליטי. המפוטר חקר בין השאר את חברו הקרוב של הנשיא ועורך דינו הפרטי רודי ג׳וליאני בענייני אוקראינה. הייתכן שהנשיא חשש מהפתעות לא נעימות בשלב הסופי של מערכת הבחירות לנשיאות, בשעה שהוא נאבק על חייו הפוליטיים?

יש כמובן כמה ראשי ממשלה שהיו שמחים לעשות לפרקליטי מדינה מה שעשה טראמפ. אבל לא ברור כלל אם טראמפ הועיל לעצמו. הפיטורים האלה באים על רקע סדרה של פיטורים אחרים במערכת המשפט האמריקאית, שנועדו לפטור את הנשיא ואת שריו מבקרתם של יועצים משפטיים ושל מפקחים מחמירים.

פיטורי ברמן באים ערב פרסום ספרו השערורייתי של ג׳ון בולטון, יועץ הנשיא לשעבר לביטחון לאומי. בספר הזה בולטון חושף סודות "מן החדר" (זה גם שם הספר), המאירים את טראמפ באור לא־יקרות.

אחד הסודות הוא שטראמפ הבטיח לנשיא טורקיה ארדואן להפסיק חקירה מביכה נגד חברה טורקית, שנחשדה בהפרת הסנקציות על איראן. לפי בולטון, טראמפ אמר לארדואן, כי החקירה היא אשמת פרקליט המחוז במנהטן, והיא תיפסק כאשר לנשיא תינתן ההזדמנות להחליף את הפרקליט. הנה כי כן, ההזדמנות באה.

"הדינמיקות של הבחירות השתנו"

לא ברור כמה זמן הנשיא יוכל לשבת על זרי הדפנה. כל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, חוזים עכשיו את תבוסתו בנובמבר. ממוצע הסקרים של שלושת השבועות האחרונים מעמיד את הדמוקרט ג׳ו ביידן ביתרון של כמעט 9% על פני טראמפ. יתר על כן, הנשיא מפגר במדינות מפתח, אשר איפשרו לו לנצח ב־2016, אף כי הפסיד בהפרש ניכר במניין הקולות הכללי.

 ג'ו ביידן, המתחרה הדמוקרטי / צילום: Matt Slocum, Associated Press

מנתח הבחירות העל־מפלגתי רב המוניטין, צ׳ארלי קוק, כותב כי גם אם מוקדם מדיי לדבר על "נקודת הכרעה", הנה "יש רמזים, כי השתנו הדינמיקות של מערכת הבחירות. נתונים מבשרי רעות לרפובליקאים, הן בבחירות לנשיאות והן בבחירות לסנאט, מופיעים במדינות שבהן היה על הרפובליקאים ליהנות מיתרון ברור".

"הייתה סובלנות רבה כלפי סגנונו הלא־קונבציונלי של טראמפ כל זמן שהכלכלה עשתה חיל", כותב קוק. "לא עוד. בהיעדר כלכלה חזקה, החלו לצוץ דאגות אחרות, על אישיותו של טראמפ ועל סגנון מנהיגותו. "האיפיונים האלה, המתחילים להתפתח, צריכים להדאיג מאוד את הרפובליקאים", הוא מסכם.

ואמנם, עצבנותו של הנשיא והתפרצויותיו מעידות שהוא מודאג. מאוד.