הימין מפסיק את נשף המסכות בוועדה לבחירת שופטים

עו"ד אוסנת הילה מארק, המיועדת להיות נציגת הליכוד בוועדה לבחירת שופטים ובקרוב מאוד חברת כנסת, התראיינה לאחרונה בנוגע לשיקוליה לבחירת שופטים. באחד הראיונות היא אמרה כי היא מחפשת שופטים עם "השקפה שמתאימה לליכוד", והוסיפה כי היא לא תשאל מועמדים מה הצביעו בקלפי, אבל תבחן את תפיסת עולמם; היא אף הבהירה, בציוץ שפרסמה בהמשך, כי היא מבקשת לאתר שופטים "עם אמות-מידה ערכיות ומשפטיות שמתכתבות עם תפיסת עולם ימנית ושמרנית".

דבריה עוררו סערה, כאילו מדובר בשיקולים "פוליטיים" שאינם ראויים; אבל הצהרתה החד-משמעית מהווה למעשה התקדמות עצומה במהלך החשוב של הסרת המסכות וחשיפת האמת בנוגע לתהליך הכל-כך חשוב של בחירת השופטים בישראל.

בית המשפט העליון בישראל נהנה מכוח כמעט בלתי מוגבל, שהוענק לו בשרשרת פסיקות ארוכה שיצאו תחת ידיו מאז שנות ה-80, ובמיוחד תחת הנהגתו של הנשיא בדימוס אהרן ברק. קשה גם להכחיש את העובדה כי בית המשפט העליון אופיין עד לא מזמן באחידות דעות לגבי משנתו האקטיביסטית של ברק, שמצא להעניק לבית המשפט כוחות המאפשרים לו לעשות כמעט כרצונו המלא, על בסיס שיקולים ערכיים סובייקטיביים, המוצגים באמצעות ביטויים משפטיים מקצועיים כביכול כגון עילת הסבירות, מידתיות, הציבור הנאור ועוד. 

הוועדה לבחירת שופטים הייתה במשך שנים מעין חותמת גומי לאג'נדה האקטיביסטית, כאשר צד אחד פוסל מועמדים שלא מתאימים לאג'נדה שלו, ומבכר מועמדים אקטיביסטיים. זכורה במיוחד פסילתה של פרופסור רות גביזון לשיפוט, מהטעם שאליבא דברק, "יש לה אג'נדה" - גביזון חלקה על משנתו האקטיביסטית של ברק, ולכן נפסלה.

דיוני הוועדה היו כמעט במעמד צד אחד במובן הפוליטי, כאשר אל מול האג'נדה האקטיביסטית לא עמדה אג'נדה שמרנית. הוועדה הייתה פוליטית לעילא ועילא - אולם רק צד אחד, האקטיביסטי, שיחק במגרש הזה, והצד השני ישב על הטריבונה ורטן מדי פעם. לעתים רחוקות אפילו אישרו לו להכניס שופטים מגזריים, שגם הם נבחרו לפי כיסוי הראש ופחות לפי השקפת העולם.

השינוי החל בתקופתה של השרה איילת שקד: שופטים החלו להיבחן לפי השקפת עולמם השיפוטית, והחלו מאבקים תת-קרקעיים שנסבו על השאלה האם המועמדים מאופיינים בקו אקטיביסטי או שמרני - אולם למאבקים אלה לא ניתן פומבי על-ידי חברי הוועדה, והיה זה בגדר סוד גלוי.

הילה מארק לוקחת את העימות הזה צעד קדימה, ובמקום לטאטא את העימות האידאולוגי הכל-כך חשוב הזה מתחת לשטיח, היא קוראת לילד בשמו: מדובר בעימות אידאולוגי בין אקטיביסטים לשמרנים. עימות פומבי, ראוי והכרחי מעין כמוהו, שמתנהל בספירה הציבורית בדמוקרטיות הכי גדולות, ומן ההכרח שהוא יתנהל בזירה הציבורית גם בישראל.

הוועדה לבחירת שופטים אינה ועדה מקצועית גרידא, אלא זירה פוליטית מכריעה שהשיקולים בה פוליטיים במובן הכי רחב; לא שאלות מפלגתיות אלא הרבה מעבר לזה - השאלה איזה גוף הוא בעל הסמכות לקבוע מדיניות במדינת ישראל, נבחרי ציבור או בית המשפט. לכן, נבחרי הציבור מקרב חברי הוועדה חייבים להפעיל שיקול-דעת פוליטי מובהק בבחירת השופטים, ולא בכדי הרכב חברי הוועדה מונה פוליטיקאים מלכתחילה.

האמת צריכה להיאמר: הכנסת פוליטיזציה לוועדה לבחירת שופטים ולבית המשפט אינה צעד נבון, והיא פגעה, פוגעת ותפגע באמון הציבור במוסד החשוב הזה - אולם הסוסים האלה כבר ברחו מהאורווה זה מכבר, עוד משנות ה-80 של המאה הקודמת, עת הנשיא ברק החליט כי בית המשפט הוא גורם פוליטי מכריע, השוקל שיקולים ערכיים ובעל סמכות לקבוע מדיניות על בסיס שיקולים סובייקטיביים של היושבים בדין. מי שנרדם בשמירה היה הימין, שרק בשנים האחרונות התעורר והבין כיצד האיזון הדמוקרטי הופר קשות, ואין ברירה אלא להכריז ולפעול להשבת האיזון למערכת הדמוקרטית.

הצהרתה של הילה מארק אינה אלא חדשות מצוינות למי שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו: נשף המסכות הסתיים, והתהליך הפוליטי של בחירת שופטים ייעשה בשקיפות ועל בסיס השיקולים הפוליטיים הרלוונטיים לציבור. 

הכותב הוא עורך דין, ממייסדי קבוצת "נתיב בליכוד"