המטפלות מחכות לשר שמולי

מה לא נאמר על ההצטרפות של חברי הכנסת עמיר פרץ ואיציק שמולי לממשלה? הם הואשמו בבגידה בבוחריהם, בחיפוש אחר ג'וב שווה ומהיר, ושאף אם כוונותיהם טובות, יכולתם להביא לשינוי משמעותי קטנה ביותר.

אז תכירו. ה"שינויים הקטנים הללו" הם אנחנו. עבורנו, מטפלות המשפחתונים הציבוריים, השינויים הללו יכולים לשנות שמיים וארץ ולתקן עוול מתמשך של 40 שנה. עד כמה מהותי הטיפול לגיל הרך היה לשר הרווחה היוצא אקוניס במהלך ימי הקורונה?

חלקכם ודאי שואלים את עצמכם, מה למשרד העבודה והרווחה ולגיל הרך? ובכן, על מנת לעודד נשים ולאפשר להן לצאת לעבוד, החליטה ממשלת ישראל לפני ארבעה עשורים, שיש לסייע להן ב"סידור לילדים לשעות העבודה". ומי ש"יסדר" מסגרת שכזו, ויסבסד אותה, הוא משרד העבודה והרווחה. לא משרד החינוך חלילה. ממשלת ישראל באותם ימים חיפשה בייביסיטר לילדים, תחנת הזנה והחלפה. כשהטיפול בתינוקות הוא "סידור", המטפלת איננה נחשבת לאשת חינוך. כך נולד הקשר בין המעונות היום והמשפחתונים לבין משרד התמ"ס ואז התמ"ת והכלכלה וכעת העבודה והרווחה, אך לעולם לא משרד החינוך.

"סידור עבודה" רע מאוד למטפלות

המטרה - הוצאת נשים לשוק העבודה - בהחלט הושגה. כך למשל במשפחתונים המפוקחים זוכים הורים לכמעט 20 אלף פעוטות למסגרת מפוקחת ואף מסובסדת. מסגרות המאפשרות לשני בני הזוג בפריפריה החברתית-כלכלית של ישראל לצאת לעבוד. אלא שבנוסף ל"סידור" שחיפשו עבור הילדים, המדינה החלה לדרוש את התמקצעותן של המטפלות בתחום החינוך והטיפול בתינוקות ובפעוטות, והחלה לפקח על המסגרות המסובסדות באופן הדוק. אלא שה"סידור" לילדים, שהפך לאיכותי ומבוקש, כרוך ב"סידור עבודה" רע מאוד למטפלות. משרדי התמ"ת/תמ"ס/כלכלה/עבודה ורווחה יכולים לרשום פטנט על שמנו - דפוס העסקה תקדימי: לא שכירות ולא "עצמאיות". שקופות למדינה.

אנחנו לא שכירות - אין לנו תלוש שכר, פנסיה או תנאים סוציאליים. אנחנו לא עצמאיות - העצמאות קיימת רק בספרי הממשלה: משרד העבודה והרווחה קובע את כמות הילדים שאנחנו יכולות לקבל בכל משפחתון ומהו ה"תעריף" שאנחנו יכולות לגבות עבור כל ילד. כאשר אנו חולות או חלילה באבל, המשפחתון חייב להמשיך לעבוד - באמצעות מטפלת שעליי לשכור מכספי ואנחנו כבולות לעוד נהלים רבים אשר משתנים ללא ידיעתנו והסכמתנו. כך, דווקא תכנית שנועדה לאפשר לנשים לצאת לעבוד כובלת אותנו לתנאי ההעסקה חשוכים.

ימי הקורונה העצימו את מעמדנו השקוף: אולצנו להשיב את הכספים ששולמו לנו בגין מרץ-מאי, למרות שהוצאנו כספים רבים לצרכים עתידיים ומזון - דרישה שאי-אפשר להציב לעצמאיים אמיתיים. דמי אבטלה? יציאה לחל"ת? בלתי אפשרי משום שאיננו שכירות. כך נכנסנו למשבר הקורונה ללא כל מקור הכנסה. חלק לא מבוטל מאיתנו - מפרנסות יחידות.

דווקא מן המקום הנמוך הזה יצא דבר חיובי, משמעותי ביותר וחשוב - גילינו את הכוח שלנו. את מה שניתן להשיג כשאנו פועלות ביחד יהודיות וערביות, חילוניות וחרדיות. השבתנו את המשפחתונים לשלושה ימים והזכרנו למדינה עד כמה התרומה שלנו למשק איננה מובנת מאליה. המאבק הזה הוליד מענק ראוי ומכבד.

אך הצורך להיאבק על זכות בסיסית כמו פרנסה, והגל השני של הקורונה שאולי כבר בדרך, רק מבהירים כי דרוש לבצע שינוי במעמד שלנו. עתה אנו דורשות להכיר בנו כשכירות. דרישה שעלתה לאורך השנים ונענתה ריקם.

עתה עומדת הדרישה הזו לפתחו של שר העבודה והרווחה החדש. שר שעל כהונתו מרחף סימן שאלה גדול - האם חבר הכנסת המצטיין והמזוהה כל-כך עם מאבקים חברתיים, יצליח לפרוץ את חומות האטימות של האוצר? לחולל שינוי גם כנציגה של מפלגה קטנה? על עתידם של מאות אלפי המובטלים והעצמאיים קשה להתנבא, אך שינוי דרמטי בחייהן של אלפי נשים? בהחלט כן. נשמע קטן? עבור כל אחת ואחת מאיתנו, מסכנין, באר שבע, בני ברק, אשדוד או עוספיה, מדובר בזכות להסתכל לראשונה אחרי עשרות שנים בתלוש משכורת, ולדעת שתהיה לנו פנסיה בעוד כמה שנים. מדובר בהתגשמות של חלום.

הכותבת היא מטפלת וחברת הנהגת איגוד המטפלות בארגון "כוח לעובדים"