כשחוסר ידע הוא כוח - פקידי הממשלה מזלזלים בכנסת

רגע אחד, סוריאליסטי כמעט, בלט בדיון הטעון פוליטית שהתרחש בוועדת הכספים של הכנסת בנושא המשמים משהו של שאלת גילום ההטבות שקיבל ראש הממשלה נתניהו במסגרת תפקידו. ברגע של תסכול, אשר נתפס היטב במצלמות הועדה, מנסה יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני להבין האם גילום ההטבות לצרכי מס נעשה גם לראשי ממשלה קודמים או שמדובר בגביה תקדימית לגבי ראש הממשלה נתניהו בלבד.

כאשר מפנה גפני את השאלה לנציג רשות המיסים, גיא גולדמן, הוא נענה בתחילה בתשובה "אני לא יכול לענות על זה". מיד לאחר מכן מוסיף נציג הרשות כי הוא גם אינו יודע את התשובה. המענה הזה, אשר מותיר למעשה את יו"ר הוועדה בפני שוקת שבורה שכן הנציג שנשלח אליו מודה שפשוט אינו יודע את התשובות, מוציא את גפני מכליו. "למה מנהל רשות המיסים לא כאן?" הוא שאל, "מכל דיון כזה בורחים?".

בשאלתו האחרונה מכוון ח"כ גפני, שהינו פרלמנטר ותיק, להרגל שפיתחו משרדי הממשלה, או לפחות החזקים שבהם, להתחמקות מכלי הפיקוח של הכנסת. אחד מתפקידיה המרכזיים של הכנסת הוא פיקוח על עבודת הממשלה. לצורך קיומו של הפיקוח הזה מוקמות ועדות הכנסת, אשר להן ניתנות סמכויות לזמן אליהן עובדי ציבור שונים, ולדרוש לקבל מידע על פעולת משרדי הממשלה. אלא שבעוד שבתיאוריה אמורים עובדי הממשלה, שהינם עובדי ציבור, לשתף פעולה עם הכנסת, המציאות אעפס הינה שונה.

בפועל מרשים לעצמם משרדי הממשלה החזקים, בעיקר משרדי המשפטים, האוצר והביטחון, להתעלם מוועדות הכנסת או פשוט לנטרל את פעולתן במגוון דרכים. כך למשל בחודש יוני 2018 סירבו נציגי משרד הביטחון להתייצב בוועדת המשנה לענייני יו"ש בכנסת, שהייתה בראשות חה"כ מוטי יוגב, פשוט בשל העובדה שיו"ר הוועדה מתח ביקורת על התנהלות משרד הביטחון. בחודש אוגוסט של אותה השנה סירבה הממונה על שוק ההון דורית סלינגר להופיע בפני ועדת חקירה פרלמנטרית של הכנסת, ובחודש יולי הורה היועץ המשפטי לממשלה לאנשי הפרקליטות להחרים דיון בוועדת הפנים שעסקה בנושא שלא מצא חן בעיניו.

סירוב מפורש להתייצב הוא זלזול בוטה של הממשלה בכנסת, אולם ישנן גם דרכים עדינות יותר לפגוע בעבודת הוועדות. כך למשל נוהגים לעיתים משרדי הממשלה לשלוח עובדים זוטרים, או עובדים החסרים את הידע הרלבנטי, כפי שהתרחש השבוע בוועדת הכספים, באופן שלמעשה מונע מחברי הכנסת לקבל תשובות לשאלותיהם. במקרים אחרים מגיעים דווקא בכירים ברשויות, אולם מתנהלים בדיון באופן שמונע את קיומו ומאלץ את היו"ר להרחיקם. כך למשל תקף יו"ר הרשות למלחמה בסמים, צבי הנדל, את יו"ר הוועדה למלחמה בסמים תמר זנדברג וגרם לה להרחיקו מהדיון כאשר שאלה שאלות שלא מצאו חן בעיניו. מקרה קיצוני אחר התרחש בוועדת העלייה, כאשר התברר כי הנתונים שמסר משרד האוצר לוועדה היו רחוקים מן המציאות, בלשון המעטה.

שילוב הדוגמאות והמקרים הללו, שהינם רק חלק קטן מאוד מהמתרחש בדיוני  ועדות הכנסת, חושף את החולשה הגדולה של הכנסת ונבחרי הציבור אל מול פקידי הממשלה. חברי הכנסת אמורים לפעול בוועדות כנציגי האזרחים הקטנים אל מול הממשלה. הם אמורים לדרוש מהממשלה לתת דין וחשבון על פעולותיה, ולבקר אותה כאשר פעלה בניגוד לחוק או באופן שאינו צודק. אולם בפועל אין בידי הכנסת סמכויות לאכוף את הופעתם של הפקידים הרלבנטיים, או סמכויות להעניש במקרה של פקיד המסרב לענות או המוסר מידע שקרי.

המצב הזה אינו גזירת גורל. בארה"ב, למשל, יכול בית המחוקקים להטיל קנסות ואף עונשי מאסר בפועל על פקידים המסרבים להתייצב או למסור מידע, והמצב דומה גם בגרמניה, בריטניה וקנדה. אם אנו מעוניינים לאפשר לנבחרי הציבור היושבים בכנסת לשרת אותנו, אנו חייבים להעניק להם את הכלים לעשות זאת. המציאות הנוכחית מבזה את חברי הכנסת, ובכך גם את האזרחים שבחרו בהם. למרבה הצער עד כה הצעות החוק שהוגשו במטרה לחזק את סמכויות הכנסת נבלמו על ידי הממשלה, אולם אפשר לקוות שהכנסת הנוכחית תרים את הכפפה ותפעל להחזיר את האיזון הראוי בין הרשויות. 

הכותב הוא מנהל המחקר בתנועה למשילות ודמוקרטיה ושותף מייסד במשרד רוטמן-לב