המלחמה בקורונה: ממשלת נתניהו יודעת להחליט, לא יודעת לבצע

בתחילת דרכה תויגה הקורונה אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו כאיום משמעותי, אולי לא קיומי, אבל כפוטנציאל למכה קשה, ובצדק. חכמת הבדיעבד תמיד נוחה וייתכן שהמדיניות שננקטה הייתה מחמירה מדי, אבל עבור העם היהודי ומדינת ישראל, אירוע בסדר גודל שעבר על איטליה או ניו יורק עם מספר המתים והחולים, היה יוצר טראומה לאומית. לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא היה מראשי המדינה הראשונים לזהות את האתגר ולטפל בו בשיא הכוח ובאופן אישי. כשהתמונה החלה להתבהר, והתגלה שהקורונה היא אמנם לגמרי לא סתם שפעת, אבל ככל הנראה גם לא תהיה כבר אסון לאומי, גם רמת הטיפול בה ירדה.

אלא שכמעט שלושה חודשים עברו מאז ההצהרה של נתניהו על כך שמדינת ישראל תגיע ל-30 אלף בדיקות ביום, ועדיין גם בימי השיא מערכת הבריאות לא מגיעה אפילו לביצוע של 20 אלף בדיקות. שלושה חודשים בהם המדינה הייתה אמורה להיערך להקמה של מערך חקירות אפידמיות גדול, מהיר ויעיל, כלי הכרחי כדי למנוע את המשך ההדבקות - גם זה טרם קרה.

מה כן קורה? הממשלה מקבלת החלטות, במה שנתניהו מכנה "משל האקורדיון" - לפתוח ולסגור, להרחיב ולצמצם, הגבלות והסרתן. חלק לא קטן מהחלטות גם נראות חסרות קוהרנטיות או היתכנות, כמו לפתוח הופעות ולא הרצאות, ללכת לים אבל עם מסכות. ואחרי כל המחדלים של הממשלה, בכל הצהרה ממשלתית הדבר היחיד שחוזרים עליו הוא אשמת הציבור וחלוקת קנסות מוגברים.

את הצעדים של ראש ממשלה או שר אפשר לחלק באופן כללי לשניים - צעדים שהם בעיקר החלטות וצעדים שהם בעיקר הוצאה של תהליך בפועל. בתחום הקורונה, לשם הדוגמה, סגירת עסקים, תו סגול, כל מיני הגבלות, שייכים לאגף ההחלטות. נתניהו והממשלה מחליטים, ושם התפקיד שלהם נגמר פחות או יותר. החמרה בקנסות גם הוא צעד של החלטה. לעומת זאת, הקמה של מערך בדיקות וחקירות הוא צעד שהחלק המרכזי בו הוא ביצוע בשטח. בין אם זה בגיוס אנשים למערך ממשלתי, ובין אם זה יציאה למכרז חיצוני וכן הלאה.

הבעיה היא שבניגוד לקבלת ההחלטות, שם נתניהו זוכה לשבחים, כשזה מגיע לביצוע בפועל, נתניהו הרבה פחות מוצלח, ומשרד הבריאות שרוב התפקוד היום-יומי שלו הוא כרגולטור, גם לא בנוי לזה. זו הסיבה שבנט בזמנו הציע להעביר את הטיפול בכל נושא הקורונה למשרד הביטחון וצה"ל, גופים שאולי לא מתמחים ברפואה, אבל כשזה מגיע לביצוע צעדים בשטח אין להם מתחרים.

כרגע מצב הקורונה מחמיר, אבל עדיין סביר, כשמספר החולים הקשים והמונשמים עדיין נמוך יחסית. הבעיה היא שכשמחברים את שני ההסברים הללו יחד, מבינים שלא נראה פה שינוי עד שיקרה פה אחד מהשניים. או שכל ניהול תחום המגפה יעבור לגוף ולאדם שמתמחה בביצוע צעדים בפועל, או ששוב ירחף ברקע אסון ויוכרז סגר. בוא נקווה שזו לא תהיה האופציה השנייה. 

הכותב הוא עורך קהלים וניוזלטר ב"גלובס"