המשבר הכלכלי הוא גם הזדמנות לתיקון ואסור למנהיגינו לפספס אותו

ישראל נמצאת באחד המשברים הכלכליים החריפים ביותר שידעה. על-פי הערכות ארגון ה-OECD, התוצר הלאומי צפוי לצנוח בין 6.2% ל-8.3%. החוב הציבורי צפוי לתפוח לכ-75% מהתוצר, והאבטלה צפויה להישאר עד סוף השנה בשיעור דו- ספרתי.

בשבועות הקרובים צפויים להתחיל הדיונים על תקציב המדינה, והממשלה כמרקחה. האם להעביר תקציב חד-שנתי או דו-שנתי? האם הממשלה תופל באמצעות חוק התקציב או לא? האם הוא יאושר באוגוסט או בספטמבר? אולם השאלות החשובות באמת נדחקות לפינה - מה הם סעיפי התקציב? מאיין יגויס המימון לבור התקציבי? ומה הן התוכניות של מנהיגינו לשיקום המשק בטווח הארוך?

ישראל הוקמה כמדינה סוציאליסטית. אמצעי הייצור היו בידי המדינה, שהחזיקה במפעלי בנייה ותשתיות, תחבורה, בנקאות ותעשייה, ושלטה באופן מלא על שוק המט"ח ועל כמות המזומנים.

העובדים שהיו מאוגדים בהסתדרות, שהייתה אז בשר מבשרו של השלטון, סידרו לעצמם תנאי שכר ופנסיה טובים. במצב הזה נהנו המקורבים לצלחת מזכויות עודפות, ואילו רבים בציבור נאנקו תחת הנטל. מצב זה נמשך לאורך שנים כי בעלי האינטרסים הפעילו לחץ על השלטון, להמשיך להיטיב איתם, על-חשבון שאר הציבור, שאינו מאוגד ואינו מקורב לממשלה.

כל עוד רמת האבטלה סבירה, והמשק צומח (גם אם במידה פחותה מהפוטנציאל שלו), אין לאיש בממשלה אינטרס לשנות זאת. אולם בתנאי מיתון ומשברים כלכליים המשק אינו מסוגל יותר לממן את התנאים המועדפים של קבוצות הלחץ, ולפוליטיקאים אין ברירה אלא להוביל רפורמות המשחררות את המשק מכבליהן.

כך קרה בשנות השבעים, כאשר הגירעון הכבד והלחצים האינפלציוניים הביאו להפרטה - בהדרגה - של חברות ממשלתיות רבות; וגם בשנות השמונים, כאשר האינפלציה המשתוללת והקושי לממן את חובות הממשלה הביאו לתהליכי ליברליזציה בשוק המט"ח, פיטורי עובדים במגזר הציבורי, הקטנת סובסידיות ממשלתיות ולאיסור על הדפסת כסף למימון הוצאות הממשלה. כך קרה גם בתחילת שנות האלפיים, כשהמשבר הכלכלי בשנת 2002 אילץ את הממשלה לקצץ בקצבאות, לטפל בגירעונות קרנות הפנסיה, ולהעלות את המסים על המגזר הציבורי.

וכך צריך לקרות גם הפעם.

משבר הקורונה הותיר משק מדמם. תקציבים רבים הופנו לטיפול במובטלים, למענקים ולהלוואות לעסקים. התקציבים מומנו על-ידי הלוואות ארוכות טווח שלקחה הממשלה, שאותן יחזירו ילדינו ונכדינו עם ריבית.

מנהיגות אחראית צריכה להכין כעת מתווה לצמצום הגירעון תוך שנים ספורות. הרפורמות צריכות להיות רפורמות עומק, שיניבו ניצול נכון יותר של משאבים, ולא רפורמות קוסמטיות שישפיעו בשוליים.

על הממשלה לקבל אחריות ולהוביל יוזמות שיגדילו את הצמיחה והפריון, ישפרו את האקלים העסקי, ויבטלו פריבילגיות של קבוצות לחץ ומקורבים לשלטון. הרפורמות יאפשרו למשק להפנות את המשאבים העומדים לרשותו לאפיקים יצרניים יותר, וימנעו בזבוז כספי ציבור.

מקום טוב להתחיל ממנו הוא ההטבות המפליגות של חלקים מהמגזר הציבורי. ע"פ דוח הממונה על השכר במשרד האוצר, מרוויחים עובדי המגזר הציבורי כ-30% בממוצע יותר מהשכירים במגזר הפרטי, וקצב עליית שכרם גבוה יותר. זאת, נוסף ליציבות התעסוקתית שהם נהנים ממנה, במיוחד בימים אלו שבהם מאות-אלפי שכירים במגזר הפרטי מחוסרי עבודה.

בזבוז משאבים נוסף מתרחש בהתנהלות הביטוח הלאומי. קופת הביטוח הולכת ומידלדלת, ועתידה להתרוקן לגמרי בשנים הקרובות. כאן דרושה רפורמת עומק שתמנע את הגירעונות האקטואריים, ותחסוך ממון רב מתקציב המדינה.

רפורמות נוספות דרושות בשוק המזון: הורדת המכסים על יבוא, הקלת מגבלות היבוא, שחרור המשק מהתכנון המרכזי שאופייני למדינות סובייטיות ולא למשק מודרני. גם בתחום קלות עשיית עסקים עלינו להשתפר בהרבה. להקל את רישוי עסקים ולהפחית בביורוקרטיה.

המשבר הוא הזדמנות לשינויי עומק בכלכלה. שיפורים שהוכיחו את עצמם לאורך השנים כשיושמו במשברים קודמים, ושיביאו אותנו בחזרה לכלכלה משגשגת תוך שנים ספורות.

התקציב הקרוב הוא המבחן למנהיגינו - האם יובילו את הספינה של כלכלת ישראל לחוף מבטחים, או להתרסקות על הקרחון הקרוב. 

הכותבת היא ד"ר לכלכלה וחוקרת בטכניון