מוציאים את הדיבוק: הרדיקלים מפרקים באיחור את כוחות הדרום

ניסיון להבין את המשבר החברתי והפוליטי עצום הממדים בארה"ב (במקביל למשבר הרפואי והכלכלי) מצריך נקודת התחלה מוקדמת להחריד.

המרחיקים אומרים שצריך להתחיל ב-1492, במסע הגילויים הראשון של קולומבוס לאמריקה. המרחיקים-קצת-פחות אומרים כי הכול התחיל באונייה הראשונה שפרקה עבדים מערב-אפריקאים בחופי צפון אמריקה, ב-1619.

התאריכים האלה משרתים היטב את הגל המהפכני, הפוקד את אמריקה בימים האלה, מפני שהם מטעימים את החטא הקדמון של ייסודה, ומטריפים את האתוס שלה, את מוסדותיה הפוליטיים ואת שיטתה הכלכלית.

אבל החוט השזור עכשיו בוויכוח הפוליטי הוא 1861. קשה מאוד לנהל שיחה על הפוליטיקה האמריקאית בימים האלה מבלי להזכיר, במפורש או במרומז, את מלחמת האזרחים, שבאפריל הבא ימלאו לה 160 שנה.

 כותרות האתר The Clarion Ledger / צילום: צילום מסך

מדקלמים ומשחזרים

מלחמות אזרחים הן תמיד טראומטיות והשפעתן על ההכרה הלאומית היא תמיד ארוכת ימים. ההתעניינות במלחמה ההיא מעולם לא פסקה. אמריקה מלאה "חובבי מלחמת אזרחים" (civil war buffs), המסוגלים לדקלם את פרטיהם של הקרבות הנשכחים ביותר (היו די הרבה, במרוצת ארבע שנים). שנה אחר שנה, הנלהבים שבהם לובשים את מדי הדרום והצפון, ומשחזרים את הקרבות באתריהם המקוריים, עם הנשק המקורי, עם המימיות המקוריות, עם המהלך ועם התוצאות.

ספרים עובדתיים על מהלך המלחמה, וספרים היפך-עובדתיים על מהלך חלופי שלה (הדרום מנצח), זוכים לתפוצה לא רעה. הסדרה התיעודית הנצפית ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית הייתה אם אינני טועה "מלחמת האזרחים" של קן ברנס ברשת הטלוויזיה הציבורית לפני 30 שנה. היא נמשכה שש שעות והייתה פשוט מהפנטת.

התרסה ונחישות

פוליטית, המלחמה הטביעה את רישומה על הדרום יותר מאשר על הצפון. משהו הקרוב לפולחן "היעד האבוד" התחיל במדינות הדרום בסביבות 1900, תערובת של נוסטלגיה ושל מצע פעולה פוליטי. מדינות הדרום הפסידו, אבל בתוך 20 שנה הן הורשו לעשות פחות או יותר כל מה שהן רצו לעשות לשחוריהן הבזויים, חוץ מאשר לחדש את העבדות בתור שכזאת (החוקה הפדרלית תוקנה ב-1865 כדי לאסור עבדות).

בערך באותו הזמן התחילו לצוץ הפסלים והאנדרטאות של מצביאי המלחמה. הופעתם לא הייתה רק מעשה של לויאליות מצד דור הבנים והבנות, אלא הייתה מעשה של התרסה ושל נחישות. הדרום גמר אומר להגן על אורח חייו ועל זכויותיו האינדיבידואליות.

"אורח חיים" הוא צירוף המופיע הרבה באפולוגטיקה של הדרום. הוא התירוץ העיקרי למרד נגד ארה"ב. כביכול, לא שמירת העבדות הוציאה את הדרום לחירות, אלא שמירת "אורח החיים".

איננו יכולים כאן אלא לרמוז על עובי הקורה, מבלי להיכנס בה יותר מדי. מותר לטעון שהסיבה המיידית למלחמת האזרחים אומנם לא הייתה העבדות. הצפון יצא למלחמה כדי להחזיר את שלמותה של ארה"ב על כנה, לא כדי לשחרר את העבדים. שחרור העבדים הפך ליעד רק במרוצת המלחמה, והיא אומנם הסתיימה בביטול מלא של העבדות.

בלי מלחמת אזרחים?

מה היה קורה אלמלא פרשו מדינות הדרום? סביר להניח שהעבדות הייתה מגיעה בסופו של דבר אל קיצה, לפחות מפני שהיא לא התיישבה עם צרכיה של כלכלה מודרנית; ואולי מפני שהדרומיים היו מכירים בסופו של דבר בחוסר מוסריותה. אבל זה היה יכול להימשך עוד עשרות שנים.

אלמלא הייתה מלחמת אזרחים, ארה"ב הייתה ארץ שונה מאוד. ממשלתה המרכזית הייתה הרבה יותר חלשה. יותר כוח היה מסור למדינות האינדיבידואליות. אפשר שלא היה לה צבא סדיר. ייתכן מאוד שלא היה לה בנק מרכזי (שאומנם לא היה עד 1913). ספק אם היא הייתה מסגלת לעצמה מדיניות חוץ פעילה מעבר לים. בלי ארה"ב, מלחמות העולם היו נראות אחרת.

לעומת זאת, ייתכן מאוד שארה"ב הייתה ממשיכה את התפשטותה הטריטוריאלית דרומה. עשר שנים לפני מלחמת האזרחים היא כבשה את חצי מקסיקו. בלי מלחמת האזרחים היא הייתה אולי כובשת את החצי השני. גבולה הדרומי היה מתוח אולי ליד תעלת פנמה של ימינו.

סלחנות בלתי נסלחת

מעניין ומשונה, שארה"ב לא ניסתה להעניש ברצינות את מנהיגי המרד הדרומי. לא היו משפטים, פוליטיקאים וגנרלים לא הוצאו להורג וכמעט שלא נשלחו לכלא. האישים הבולטים ביותר בקונפדרציה אפילו הורשו להתמודד על כהונות פוליטיות. חלקם הורשו להיבחר לקונגרס של ארה"ב, או להיבחר למושלים במדינות מגוריהם.

במלחמה כמו במלחמה, הצפון הרס את הדרום. אבל משנדמו התותחים, מחוץ לתקופה של שמונה שנים, הצפון נהג סלחנות עצומה. בחסות הסלחנות הזו, במדינות הדרום קם משטר נוקשה של הפרדה גזעית, עם מרכיבים מרושעים ואכזריים. רק מאה שנה לאחר מלחמת האזרחים, הקונגרס בוושינגטון חוקק חוקים ששמו קץ לאפליה, לפחות מבחינה פורמלית.

את העקבות העמוקים שטבעה הסלחנות מנסים עכשיו הרדיקלים בארה"ב לשנות, בשיעורים לא מבוטלים של הצלחה. השבוע למשל השתכנעה מדינת מיסיסיפי, ב"דרום העמוק" של ארה"ב, להשמיט אלמנט של דגל מדינות הדרום מדגלה הנוכחי. כותרות בעיתוני מיסיסיפי הכריזו: "יום חדש".

מדוע היו נחוצות 155 שנה כדי להוציא את הדיבוק הזה? זו שאלה פשוטה פחות ממה שנראה. הוצאה מלאה של הדיבוק הייתה מצריכה כיבוש צבאי קבוע של הדרום במשך עשרות שנים. מצב עניינים כזה היה מפלג את ארה"ב ללא תקנה, אולי אפילו מעורר התנגדות מזוינת, או מלחמת גרילה, או טרור.

לפני 100 שנה, או אפילו 50, הוצאת הדיבוק הייתה נחשבת לניצחון גדול של המוציאים. עכשיו היא רק סימן לבאות. מנוי וגמור איתם להרחיק מאוד לכת. לאחר שהם יוציאו את כל הצלמים מן ההיכל הם יהיו זקוקים לאלוהים חדשים.