לפני כמה שבועות ראינו בכיכר רבין את דגלי פלסטין מונפים ושמענו את שירת ההמנון הפלסטיני. יש כאלו שראו בכך נקודת שבר של השמאל הישראלי והפיכתו לשמאל יותר אוניברסלי, וכפועל יוצא, יותר רדיקלי. בין הכתובות שהעידו על מגמת הגלובליזציה הרעיונית היו אלו ששאבו השראה ממחאה אחרת, מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
אבל השמאל הישראלי הוא לא הצד היחיד במפה הפוליטית שמושפע מכוחות רעיוניים בארה"ב. לא פחות, ואולי אף יותר, הימין הישראלי מאמץ ערכים ועושה שימוש ברטוריקה שמרנית אמריקנית בשביל לייצר נרטיב משלו להיסטוריה ולפוליטיקה הישראלית, אך גם לזו האמריקאית. המחאות הנרחבות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן והתגובה של הימין הישראלי מאפשרות לנו להציץ בשינויים האידאולוגיים שמתחוללים בו.
בראיון לבן כספית וינון מגל ברדיו, התנגד ד"ר גדי טאוב, היסטוריון שמתמחה בארה"ב, לטענה ש"המשטרה בארה"ב יורה באופן חופשי בשחורים." עוד הוסיף ד"ר טאוב ש"אם הם חושבים שעל ידי הבערת ארה"ב הם יקדמו את ביידן, הם לא חיים באמריקה." מי אלה 'הם'? לא ברור.
ארז תדמור, ממייסדי ''אם תרצו", הצהיר בציוץ על רקע מפגינים אפרו-אמריקנים שמנפצים זגוגיות, כי "השמאל הרדיקלי מונהג ע"י ארגונים ופרובוקטורים מקצועיים, אלימים וממומנים היטב שחוטפים מאבקים חברתיים במטרה לזרוע פילוג ושנאה ולהרוס את יסודות ומוסדות החברה בהתאם לרוח האינטרנציונל". בסופו של הציוץ הקונספירטיבי מוודא תדמור שלא נתבלבל ונחשוב שהוא מתכוון לאיזושהי אידאולוגיה אחרת, וקובע כי "מרקסיזם זה סרטן".
עמיחי שיקלי, מייסד מכינת "תבור" ומספר 9 ברשימת "הימין החדש" בבחירות 2019, השווה בין המאבק של התנועה לזכויות האזרח בשנות השישים למחאות בארה"ב ותלה את האלימות והביזה ב"אובדן המכנה המשותף ויצר הרס שמקורו באידאולוגיה הפרוגרסיבית המבקשת לפרק את הסיפור המשותף בכל מקום בו היא פועלת, ללבות שנאה ומרמור בקרב מה שיותר קבוצות באוכ' ומתוך ההריסות לבסס את שליטתה." אל הציוץ הזה צירף את תמונתו של האדם שהוגדר על-ידי ראש ה-FBI, ג'יי אדגר הובר, כאדם המסוכן ביותר באמריקה - מרטין לותר קינג.
הגדיל ועשה שמעון ריקלין שקבע כי "העבדות הסתיימה לפני כ-200 שנה", והמשיך לתהות בנוגע לסיבות שהותירו אפרו-אמריקאים מאחור "כמעט בכל מדד" אחרי היספנים, סינים ויהודים. אולי חלק מהבעיה נעוץ בלינצ'ים או בחוקי ג'ים קרואו, או בעובדה שאפרו-אמריקאים לא יכלו לקבל משכנתא לרכוש בית, וכשהצליחו לגייס את ההון הנדרש לקנות בית בשכונה ''לבנה'' הם נתקלו במחאות אזרחיות של תושבי השכונה. אפילו כאשר הצליחו לבנות בטולסה קהילה משגשגת שאף כונתה "וול סטריט השחורה," סופה היה להישרף בידי לבנים. כל אלו קרו הרבה אחרי התיקון השלושה-עשר לחוקה האמריקנית - לפני 155 שנים.
אלו הן רק דוגמאות אחדות מציוצים, פוסטים ומאמרים שנכתבו על המחאות בארה"ב, בהן מתרכזים כותבים שמזוהים עם צידה הימני של המפה הפוליטית בתופעות של ביזה, הפלת פסלים, ועוד מחזות - חלקם ביזאריים יותר וחלקם פחות - מההפגנות בארה"ב. בכולם האשמה מכוונת 'אליהם' ואל האידאולוגיה הפרוגרסיבית שאוטוטו תקום עלינו לכלותנו. למען השם, כבר אי אפשר אפילו לצפות בשקט ב''חלף עם הרוח''!
לפי מסד הנתונים של ה''וושינגטון פוסט'' שמנטר מוות מירי משטרתי משנת 2015, לאפרו-אמריקאי יש סיכוי של מעל לפי שניים למות מידי שוטר לעומת גבר לבן. אולם, גזענות ממסדית אינה נגמרת באלימות משטרתית. בקרב אפרו-אמריקנים נמצא גם השיעור הגדול ביותר של אזרחים ללא ביטוח בריאות - כמעט פי שניים מהשיעור באוכלוסייה הלבנה; לא בכדי ד"ר אנתוני פאוצ'י, ראש כוח המשימה של הנשיא טראמפ לטיפול במגפת הקורונה, טען שגזענות תרמה לעוצמה בה הקורונה הכתה בקהילה האפרו-אמריקאית (פי שלושה מתים מאשר בקרב האוכלוסייה הלבנה).
אפרו-אמריקאים הם האוכלוסייה עם השיעור הנמוך ביותר של בעלות על בתים, וזו עם האחוז הגבוה ביותר של דחיית בקשות למשכנתא. הדוגמאות הללו מהוות את קצה הקרחון שבעינו יצאו המונים לרחובות.
חוסר ההכרה בגזענות הממסדית בארה"ב כלפי אפרו-אמריקאים ובכך שההפגנות לא ממומנות על-ידי שום ארגון צללים אלא מגיעות מהרחוב, מגברים ונשים שנמאס להם ולהן לשתוק נוכח מציאות בלתי-אפשרית שלא משתנה, מעידה על אימוץ כמעט מוחלט של הנרטיב השמרני האמריקאי. לפיו, אידאולוגיה הרסנית פורמת את המרקם החברתי על-ידי פירוק הקהילות ומשמוע השפה, אפרו-אמריקאים אינם סובלים מאפליה אלא מתקרבנים ו-''כמה תפוחים רקובים'' היא הבעיה היחידה שיש לפתור בשורות המשטרה - לא שינוי שורשי במוסד שנטוע עמוק במנגנון האפליה הממסדית בארה"ב (יחידות השיטור הראשונות היו יחידות ללכידת והחזרת עבדים בורחים).
השמאל הישראלי (בחלקו) אכן אימץ ערכים אוניברסליים ליברלים, אך גם בימין חל שינוי אידאולוגי: מימין ליברלי רביזיוניסטי הוא אט-אט הופך לימין שמרני Made in the USA. ההיסטוריון ריצ'ארד הופשטטר בספרו "the Paranoid Style in American Politics" טוען שהפוליטיקה האמריקאית ניחנה ב''סגנון פרנואידי'' שמערבב מציאות ודמיון. "כולנו סובלים מההיסטוריה," כתב הופשטטר, "אבל הפרנואיד סובל כפליים, מכיוון שהסבל שלו נגרם לא רק מהעולם האמיתי, כמו כולנו, אלא גם מהפנטזיות שלו". נדמה שהרעיונות השמרניים שפשו בימין הישראלי ו''עשו עלייה'' מארה"ב הגיעו עם מטען חורג בדמות ה''סגנון הפרנואידי'' האמריקני לפוליטיקה.
הכותב הוא דוקטורנט בביה"ס למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.